בשנייה שהקיא שלי פגע לו בפנים, הוא שחרר צעקה וכף היד שלו פגשה את הלחי שלי.
הלב שלי דפק בחוזקה וכמעט קפץ מחוץ לחזה שלי, ותפסתי את הידית של הדלת.
מארק כרגיל הקדים אותי, תפס את הכתפיים שלי והחזיר אותי למיטה.
"די כבר! אתה לא יכול לנסות לכפות עליי לעשות איתך דברים." נאבקתי בידיים שלו שניסו להוריד את החולצה שלי.
"מי אמר? ומי יעצור אותי? הארי עסוק בלזיין מישהי," הוא חייך לעצמו. "ולצערך ולמזלי הרב, הוא היחידי שעוד איכשהו היה לו אכפת ממך. אבל לא עוד," הוא ויתר, ופשוט קרע את החולצה שלי.
"די!" בעטתי ברגליים שלי לכל מקום, וצרחתי בניסיון שמישהו ישמע אותי.
היד המטונפת שלו כיסתה את הפה שלי, וחלק מהאף שלי.
ניסיתי למלא את הריאות שלי בכמה שיותר חמצן, אבל כמעט נכשלתי.
"הצילו!" צרחתי ביותר בהלה כשהשפתיים שלו נישקו את הצוואר שלי בכוח.
"אלוהים בבקשה," לחשתי עם דמעות על כל הלחיים שלי.
אני חסרת נשימה וכוח, ובדיוק כשחשבתי שהכל אבוד, הדלת נפתחה בחוזקה.
תוך שניות אחדות, מארק שכב על הרצפה עם דם על הפנים.
הסתכלתי על הבחור שהתחיל לדבר איתי ממקודם במטבח מכה את מארק.
זאת הפעם השלישית שזה קורה לי, ואני פשוט מרגישה כמו כישלון.
למה זה ממשיך לקרות לי? למה אני נותנת לזה להמשיך לקרות?
"את בסדר?" הוא חייך אליי. שכחתי מהחולצה הקרועה שלי והפנים מאדימות כשהוא מיד סוגר את החולצה שלי.
בכיתי בהיסטריה. יותר מדי אנשים ראו אותי בוכה יותר מדי פעמים, ואני מתחילה לוותר.
הסתכלתי על הרצפה מולי, ומארק נעלם.
"מה קרה פה?" הקול העמוק של הארי הדהד דרך החדר.
הסתכלתי עליו, שיער פרוע, עיניים אדומות, חולצה חצי פתוחה.
"תזוז ממנה!" הוא שוב צעק, והבחור חסר השם הסתכל עליי.
הוא הניח את היד שלו על שלי, "את תהיי בסדר?" הוא התכוון להארי.
אוקיי, זה כל כך קיטשי ואני חושבת שאני הולכת שוב להקיא.
"כן," צחקתי, מובכת מהרגע הקיטשי הזה.
הארי התקרב, והזיז את הבחור בכוח. "הוא עשה לך את זה?" הוא החזיק בחוזקה את היד של הבחור.
"אתה נגעת בה?" הוא צעק.
"תעזוב אותו זה לא הוא." אמרתי לו.
"אז מי זה?" הוא שחרר אותו.
