אני כן אוהב אותך,
המילים שכל כך חיכיתי לשמוע, אבל משום מה לא משפיעים עליי כמו שחשבתי שהם ישפיעו.
הוא מרחם עליי רק בגלל מה שסיפרתי לו על מארק, אני בטוחה בזה.
"לא," נשמתי עמוק. "אתה לא." הסתכלתי עליו, והפנים שלו נפלו.
"כן, אני כן." הוא התיישב על המיטה לידי, והסתכל על העיניים שלי.
"אייב." הוא נגע לי בברך, וחיכה לתגובה ממני.
הוא הניח את שתי הידיים שלו בכל צד של המתניים שלי, ובחוסר מאמץ הרים אותי והניח אותי על הברכיים שלו כשאני פונה אליו, כל רגל בצד אחר של הגוף שלו.
הוא הצמיד את המצחים שלנו אחד לשני, וחיכך את האפים שלנו אחד בשני.
"את מאמינה לי?" הוא שאל בשקט.
לא עניתי לו, והוא ניצל את הזמן הזה כדי לגנוב נשיקה ממני, וחייך לעצמו.
"אתה מרחם עליי,רק בגלל מה שסיפרתי לך על מארק."
"אייב.. אני לא. אני באמת אוהב אותך, אני פשוט לא בקטע של מערכות יחסים.. ולא מתאימה לי אחת כרגע, אבל זה לא אומר שלא נהיה ביחד בהמשך, את מבינה?"
לא עניתי לו, רק המשכתי להסתכל על השפתיים שלו.
הנהנתי, אבל המשכתי לבהות בשפתיים המלאות שלו. "תעני לי." הוא דרש בעדינות.
"הבנתי. אבל אני עדיין לא מאמינה לך. זה מרחמים הארי." השם שלו נשבר בסוף המשפט והרגשתי גוש ענק בגרון שלי.
"זה לא. ידעתי שאני אוהב אותך עוד הרבה לפני שסיפרת לי." הוא לחש וקירב את השפתיים שלו לאוזן שלי.
"את אוהבת אותי?" הוא לחש בקול רועד.
התרחקתי ממנו כדי להסתכל לו בעיניים.
"אייב..?" הוא שוב שאל.
הפעם האחרונה שבה אמרתי בקול את המילים האלו, הן היו מיועדות למארק. ומארק שבר אותי.
אני יודעת שאני לא מוכנה להגיד לו את זה בחזרה, ואולי אפילו לקפוץ למערכת יחסים נוספת.. אבל אני בטוחה באהבה שלי להארי.
"אני..אני לא..." גמגמתי.
"את לא?" הוא התרחק ממני.
"הארי, אני לא יודעת מה להגיד." הוא כיווץ את הגבות שלו ביחד, והרים אותי ממנו.
"את לא. את לא אוהבת אותי." הוא קם מהמיטה והלך לכיוון הדלת.
"את יודעת כמה אומץ לקח לי להגיד לך את זה? אין לך מושג אפילו." הוא הרים את הקול שלו.
"אני כן.. יש לי! זה פשוט שאני לא.. לא יודעת איך לה-" "זה פשוט! תעני על השאלה!" הוא התעצבן.
"למה אתה צועק עליי?" צעקתי עליו בחזרה.
"תעני על השאלה המזדיינת!" הוא צעק בחזרה והפיל את השידה של אמ לרצפה.
"את אוהבת אותי כן או לא?" הוא לחש עכשיו, האצבעות שלו מושכות חזק בשיער שלו, ואני פוחדת שהוא יתלוש אותו.
הסתכלתי עליו. הלחיים שלו סמוקות, האצבעות שלו רועדות, והעיניים שלו אדומות.
השיער שלו מבולגן מרוב שהוא העביר את האצבעות הדקות שלו דרכו, בדיוק בדרך שבא הוא מבריש את השיער שלי בדרך שאני התמכרתי אליה.
אני מבינה שנגמר לי הזמן, כשהדלת נטרקת, והצעדים הכבדים שלו נשמעים במורד המסדרון.
