"את רוצה קפה?" לואי שאל בפעם השלישית הלילה.
"לא,"
"רוצה ללכת הביתה?"
"לא."
"את לא יכולה להישאר פה עד שהוא יתעורר,"
"כן אני כן."
"הוא יתעורר רק עוד 12 שעות." לואי הזכיר לי.
"אני יודעת.." נאנחתי, ונשענתי אחורה על כיסא הפלסטיק המצומק.
"אני תכף חוזר," הוא יצא מהחדר והשאיר אותי ואת הארי הרדום לבד.
***
הרגשתי אצבעות מסרקות את השיער שלי, והעיניים שלי מצמצו לאט.
הראש שלי נח על המיטה של הארי, ומיד הרמתי אותו.
הארי חייך אליי, והמשיך לסרק את השיער שלי.
"בוקר טוב," הוא הסתכל עליי, וקפצתי אחורה על הכיסא.
כבר לא ישבתי על כיסא פלסטיק מצומק, אלא על כורסה ארוכה נוחה.
"איך אתה מרגיש?"
"בסדר, בואי לפה." הוא פינה לי מקום במיטה שלו.
"קיבלת מכות רצח ואתה אומר שאתה בסדר?" נשארתי במקומי.
"כ עכשיו בואי." הוא התעקש.
"אני לא עולה למיטת בית חולים שלך," נגעלתי.
"פשוט תבואי." הוא נאנח.
***
"בן זונה!" הארי קילל כשנייל עזר לסחוב אותו מהאוטו.
"זבל כפוי טובה אני עכשיו משאיר אותך על המדרכה!" נייל איים עליו.
סוף סוף עברו חמישה ימים, והארי השתחרר הביתה. נייל סוחב אותו מהאוטו לכיסא הגלגלים שחיכה רק מטר מהאוטו.
"אני לא צריך את החרא הזה, אני יכול ללכת." הוא התכוון לכיסא.
"שב על הכיסא,"
"אתה בקושי יכול להיסחב, אתה מתכוון ללכת?" שאלתי אותו.
"אני לא צריך את הכיסא הזה." הוא התלונן.
"יכאב לך ללכת," אמרתי לו את מה שכבר ידוע לו.
"לא יכאב לי," הוא ניסה להתיישר, אבל התפתל מכאבים.
"שב על הכיסא," הבאתי את הכיסא מאחוריו, והוא התיישב עליו.
"יופי, אתם לא צריכים את העזרה שלי יותר." נייל נאנח.
"אתה יכול ללכת," שחררתי אותו, והוא הצדיע לי.
הנחתי את הידיים שלי על הידיות שמאחורי הכיסא, ודחפתי את הארי במקום שהוא יסיע את עצמו.
"תודה." הוא אמר בשקט.
"לאן את הולכת?" הוא שאל אחרי כמה דקות.
