המסע של אוריון

פרק אחד עשרה

פרק 11- השבט בהרים

הם התרחקו מההתיישבות במהירות ושמרו על קצב הליכה גבוה. בצהרי היום תפסו פינה מוצלת למרגלות כמה סלעים גבוהים ועצרו להפסקה.

״חיית בין האנשים האלו, נכון?" שאל דיאם בזמן שהכין שלוש מנות אוכל.

אנג׳ל הסתכלה עליו בפרצוף משועשע ואמרה:״איך ניחשת?"

- ״עשיתי חושבים במהלך כל הלילה להבין את זה." ענה דיאם בעוקצנות וחייך.

- ״כן." השיבה הציידת, ״הבקתה שלי נמצאת בפאתי ההתיישבות."

- ״מקום נחמד." אמר אוריון.

אנג׳ל חייכה והנהנה הסכמתה. דיאם סיים את הארוחה ראשון, כרגיל, ונעמד על רגליו. הוא התמתח והחל להסתובב ולבחון את הקרקע לידם.

השניים האחרים הסתכלו עליו בעניין והמתינו עד שחזר.

״אני חושב שהמקום מתאים." אמר ופשט את גלימתו.

- ״מתאים?" שאל אוריון והניח את צלחתו הריקה.

- ״להתאמן." אמרה אנג׳ל וקמה על רגליה, ״נחנה להיום?"

- ״הקרקע מתאימה לאימונים ראשוניים, והמקום רחב ונוח. קשה לי להאמין שנמצא עוד מקום כזה בקרוב."

אנג׳ל הסתכלה סביבה, החליקה רגליה וחשה את הקרקע.

״אני מסכימה." אמרה והורידה את גלימתה שלה.

אוריון פעל כמו חבריו והשלושה נעמדו במעגל קטן והסתכלו איש על רעיו. טורמלין ואוזי התמקמו בצל ועצמו עיניהם, נהנים מההפוגה בהליכה.

״נתחיל במה שאנחנו יודעים אחד על השני." החל דיאם, ״אוריון. אתה לוחם מעולה היודע לתמרן את יריביך ולאלתר במהירות כשהמצבים משתנים. אך אתה רגיל להילחם בצורה מסודרת, עם לוחמים הפועלים בהרמוניה איתך."

אוריון הנהן והעביר משקלו מרגל אחד לשנייה.

״אנג׳ל, קשה לי למצוא מילה שתתאר אותך." אמר דיאם והציידת צחקה, ״את מסוגלת להשבית תריסר לוחמים מיומנים בשניות ספורות ולזרוע מוות ופחד בקבוצות גדולות של לוחמים. אך את לחמת לבדך כל חייך."

- ״אכן. איתכם זה שונה, אני רגילה לפגוע בכל מה שסביבי בדרך כלל, ועכשיו צריכה לחשב את תנועותיי על מנת להימנע מכם." אמרה ומרפקה את אוריון שהסמיק במבוכה.

- ״אני לחמתי עם קבוצות מאורגנות ועם קומץ לוחמים מיומנים שטיילו איתי. אך זמן רב עבר מאז, וכבר שכחתי איך זה שיש בני ברית ששומרים על גבי." אמר דיאם וקולו רעד קלות.

- ״אתה טוב עם החרב והמגן." אמר אוריון, ״וקשת מובחר."

- ״הסגנונות שלנו שונים, אך ממה שכבר עברנו ביחד, אני מאמינה שנמצא דרך לשלב הכל יחדיו."