המסע של אוריון

פרק שבע עשרה

פרק 17- האש מכלה הכל

״לך אל הכלא." אמר המלך וחזר לחדרו.

הוא בילה את רוב שעות השמש במרפסת חדרו, מבטו נעול על האופק. הוא האזין לקולות הקרב הרחוק ולקראת הערב כמעט ושבר את כל בקבוקי השתייה שנחו על הקיר לידו.

״עכשיו!" צעק בקול צרוד וחיפש על מה לשחרר את עצביו.

סנדרו ערבב את כוס היין שהחזיק בידו והשתעשע מעצביו של המלך.

״מלכי. אתה יודע מה יקרה ברגע שאניח את כף רגלי במקום הזה." אמר בקולו הקפוא.

-״למה אתה חושב שתכננתי אותו?" אמר ונרגע מעט מהמחשבה, ״הגיע הזמן שנגרום לאנושיים ולדרקון הארור להבין את כוחי!"

-״המלך בטוח במעשיו?" שאל מעלה האוב והניח את הכוס המלאה בחזרה על השולחן, ״אם נפעל עכשיו יתכן שהם יספיקו לעצור אותי לפני שאסיים..."

המלך גיחך והסתכל לעבר האופק שוב.

״החצוי יהיה עסוק בלהתאבל על חבריו. הדרקון לא ייצא כל כך מהר מהמבצר שלו. והנבחר וילדת הנבואה, בתקווה שלא יראו את אור היום פעם נוספת."

-״כבר זלזלנו בילד בעבר." השיב כבדרך אגב.

-״אכן. יש לו תושייה. וכושר הישרדות מבחיל." ענה המלך, ״לכן אני רוצה שתהיה שם כבר."

סנדרו קם, הרים את ברדסו על ראשו עד שרק עיניו נותרו מציצות מתוך האפלה. הוא הרים את מטה העץ שנח ליד כיסאו והסתכל על המלך בציפייה.

״לך עבד. ועשה את המוטל עליך." אמר המלך ושמץ של חיוך עלה על פניו.

-״כדבריך. מלכי." אמר סנדרו ועזב את היכל המלך.

V

הם צעדו בדממה במשך שעה שנדמתה להם כנצח, הם תיקשרו בתנועות ידיים בלבד וקפאו לכל צליל שנשמע. לבסוף עברו את זוג הדלתות האחרונות במסדרון שנראה כבלתי נגמר, נשמו לרווחה והרשו לעצמם לדבר בלחישות.

״אני רוצה לדעת כמה עמוק אנחנו כבר?" שאל אוריון.

-״עמוק." השיב בורגאר לאחר שנגע בקיר כמה שניות, ״ואני מרגיש שהאדמה פה כועסת."

אנג'ל נגעה בקרקע תחתיה והנהנה בהסכמה.

״משהו רע מתרחש פה, אנחנו חייבים למצוא את הכלא האמיתי." אמרה, ״יש לי הרגשה שהמלך לא בדיוק רוצה שנשוטט פה בחופשיות."

אוריון הרים את ידו וסימן לחבריו להיות בשקט, הם התפזרו במסדרון עם נשקים שלופים ואוריון סימן להמשך הדרך. קבוצת לטאיים התגודדה בפינה חשוכה, קולות שיחה נשמעו אך המילים לא היו ברורות. הלטאיים נפרדו לאחר כמה דקות, והיה נראה שארבעה מהם סחבו משהו גדול איתם.