"אני באמת מצטער, לא התכוונתי להגיב ככה" עומר חזר על דבריו מול המראה עשרות פעמים, הוא פחד מאיך שסול יגיב כשיראה אותו, הוא פחד שסול יתפרץ בצעקות שנאה או יתפרק ויחל לבכות.
"זה בסדר, התגובה שלך לא הייתה שונה משל אחרים" קול קר נשמע מאחוריו והוא קפץ אחורנית בבהלה והסתכל על סול, שיערו החום ג'ינג'י היה מבולגן על ראשו, עומר כל כך רצה להעביר את ידו ולבלגן אותו עוד קצת. עיניו הוסתרו בזוג משקפי שמש שחורות ופשוטות ועל גופו הונחה גופייה לבנה ומכנס טרניג אפור.
"לא ידעתי שאתה...זאת אומרת אני... סליחה" עומר ניסה לדבר אך אחרי מספר ניסיונות של גמגומים כושלים הוא ויתר ופשוט ביקש סליחה, הדבר היחיד שהצליח לעשות כמו שצריך.
"אין צורך, אני לא ציפיתי שתגיב אחרת" סול דיבר באותה קרירות, כמו בפעם הראשונה שהם נפגשו. עומר ראה איך הדלת הקטנה שנפתחה לו, הקליפה הראשונית שקילף, החלק הקטן שהצליח לפתור הכל החזיר אותו לנקודת ההתחלה, דיבורים קרים של שני אנשים זרים.
"אני כן" עומר לא ידע מאיפה האומץ הגיע אך הוא לא היה מוכן לסגור את החלק הזה ללא הידיעה שעשה הכל כדי להשאיר אותו פתוח.
"אני לא נגעלתי מהעיניים שלך, הן יפיפיות! ואתה לא חייב להאמין לי, אתה יכול לחשוב שאני משקר ולהעיף אותי מהבית אבל חשוב לי שתדע שמה שגרם לי לקפוא הן לא העיניים שלך אלא מה שמאחוריהן" עומר לקח נשימה עמוקה והמשיך בנאומו.
"אתה יודע מה ראיתי?" עומר דיבר ולא חסך רגש אחד, את כל סערת רגשותיו הוא פרס מול סול, שהוא יראה שגם עומר סובל. סול הניד בראשו לשלילה וחיכה שעומר ימשיך.
"ראיתי פחד, פחד עמוק על כך, פחד חרדתי ואימתי, יכולתי לראות את הזוועה שאתה חווה, ברגע שהסתכלתי בעיניים שלך ראיתי את הכאב, חשתי את הכאב שחשתה, ראיתי את הכעס, את צרחות התסכול הצורמניות, את שבירת החפצים ואת הבכי אך בנוסף ראיתי את רגעי השמחה הקטנים בחייך, ראיתי את הרגעים בהם חייכת סתם כי זה מותר, את הרגעים שחיבקת אנשים רנדומלים ברחוב כי זה אפשרי, ראיתי תמימות ותקווה" עומר לקח נשימה נוספת, הוא הרגיע את נשימותיו המואצות וסערת הרגשות נשכחה מעט מגופו וליבו.
"הכל הגיע לי בבת אחת לפרצוף, אני בן אדם ועשיתי את הטעות שלי אבל חשוב לי שתדע שהעיניים שלך יפיפיות ושאין צורך שתסתיר אותן מפני שאנשים פוחדים מרגשות, העיניים שלך משקפות הכל וזה מה שמטריד את כל מי שבורח, אני לא בורח ואני גם לא אברח, אתה חשוב לי" עומר פתח את עצמו, הוא עזב את כל המגננות מאחוריו, פתח את הדלת, הוא רק רצה שסול יעבור את הדלת, יחצה את הקו הדק שבין השקר לאמת.
עומר חיכה בקוצר לתגובתו של סול, שהוא יצעק בכעס, שהוא יחבק אותו ויגיד שהכל בסדר, שיברח בשקט מחוץ לחדר, שינשק אותו ויגיד שגם הוא חשוב לו אך אף אחת מהתגובות האלו לא קרו.
עומר הסתכל על סול לרגע, ברכיו של סול התקפלו והוא היה צונח לרצפה לולא עומר שתפס אותו וכיוון אותו לכורסא הישנה. תגובתו הקיצונית של סול הפתיעה את עומר יותר ממה שנשיקה הייתה מפתיעה, הוא פחד שגרם לנזק בדיבוריו, שלא שם לב לרגשותיו של סול ולזה שסול רק משחק אדם קר ושאינו כזה באמת.
"אתה בסדר?" עומר שאל בדאגה וליטף את שיערו המבולגן של סול.
"תודה" קולו של סול לא עלה על לחישה, גופו היה רפויי ועומר יחל לחוש בעייפות שבגופו, זה אומנם לא נראה לו הגיוני משום שהוא ישן מהבוקר אך אי אפשר להתווכח עם עובדות.
"אני יכול להוריד את המשקפיים?" עומר שאל בעדינות ותפס בזוג המשקפיים השחורות, משום שסול אינו ענה עומר החליט לקחת את תשובתו השקטה ככן ומשך את משקפיו, הוא הסתכל על פניו העדינות אך הפעם אף חלק לא היה חסר, עיניו של סול שיקפו את הרגש שחש ועיניו שידרו עצב, חרטה, אכזבה.
עומר החליט שלפחות פעם אחת בחייו הוא יעשה את מה שהוא חושק בו, שהפעם הזאת הוא לא יחשוב על אף אחד חוץ מעל עצמו.
עומר תפס בפניו של סול וללא מחשבות מיותרות הטיח את שפתיו על של סול.
תחושה נעימה ומתוקה מילאה את גופו, עיניו נעצמו ומשכו את סול קרוב יותר, כמה שיותר, הוא היה צמא למגעו העדין, לשפתיו העדינות שריפרפו על שפתיו שלו.
עומר חש את ידיו של סול נסגרות על גבו, למרבה הפתעתו של עומר, סול אינו המשיך את הנשיקה אלא עצר אותה ובמקומה נתן חיבוק גדול ומלא רגשות.
ליבו דפק בקצב כפול, אדרנלין ואנרגייה טהורה מילאו את עורקיו ותחושה מוזרה גרמה לביטנו ולליבו לפרפר בתוך גופו.
עומר לא ידע כמה זמן הם פשוט ישבו מחובקים אך באיזשהו רגע הוא שם לב שנשימותיו של סול הפכו סדירות ושקטות, ליבו דפק בקצב איטי. הוא ניחש שסול נרדם.
עומר הרשה לעצמו לעצום את עיניו לקצת, לתת לעיניו להירגע ולמוחו להתנתק אך זה היה רעיון מעט מטופש משום שגם הוא נמשך לשינה עמוקה ומלאת חלומות מתוקים.
דלת החדר נפתחה וניקה כמעט צרחה משמחה ברגע שראתה את שניהם מתכרבלים ביחד על הכורסא, איב נכנס גם הוא וחיוך גדול עלה על פניו, שניהם חיכו לרגע הזה, שעומר וסול יבינו שהם מתאימים וששניהם מחבבים אחד את השני.
ניקה קפצה על איב בשמחה והדביקה לו נשיקה גדולה במיוחד.
"אם הייתי יודע שזה מה שגורם לך לנשק אותי מזמן הייתי חוטף אותם" איב אמר בחיוך ענקי וליטף את שיערה הארוך של ניקה.
"אתה אידיוט" ניקה החזירה לו ויצאה מהחדר, איב כבר התרגל למשחקים שלה והחליט שבמקום לרדוף אחריה הוא יסדר קצת את החדר, שברגע ששניהם יקומו יהיה להם יותר נוח.
הוא סגר את הוילון המאובק והשמש של תחילת החורף ביצבצה מתוך הוילון. כל שנה איב וניקה פוחדים מהרגע שהחורף יגיע, כל שנה מחדש אותו הפחד שמשהו לא ילך כשורה, שמישהו יעשה טעות ויהרוס את כל העבודה שהשקיעו, שמישהו יפתח את הפצע שהגליד.
איב הוציא שמיכה מאובקת מהארון והניח אותה על שניהם, הם נראו כל כך יפים ביחד, שילוב מושלם שכזה.
"בהצלחה" איב לחש וסגר את האור הצהבהב שדלק בחדר.
YOU ARE READING
בעיניים מכוסות
Romance"אתה חושב שאתה טוב?" "כן" "אז תחשוב שוב" "אתה עיוור" "מסקנה נחמדה, אבל אפילו בלי עיניי אני טוב, יותר מידי טוב" סול בלטריס, שם עדין לבחור... לא מאוד עדין. סול חי בחשיכה מהרגע בו התעוור, אנשים מזלזלים בו, בכישוריו ובחוזקותיו, אבל אף אחד מהם לא מכיר את...
