בעיניים מכוסות

part 16

"אתה בטוח שאינך רעב?" עומר שאל כשחיוך מאוהב על פניו, הוא ראה איך סול בהה באוכל אך הוא אינו ביקש אפילו חתיכה אחת.

"אני לא רעב" סול ענה שוב, באותו טון קר ומלא אדישות. איך יצא שהם חזרו לאותה נקודה? למה סול סוגר את עצמו כל פעם מחדש? מה הוא מסתיר? ולמה הוא מסתיר את זה? הוא חייב לגלות.

עומר קם מהשולחן ברגע שכולם סיימו לאכול וסימן לפריי וקאל להעסיק את סול מעט, הוא ידע ששניהן אינן יודעות את הסיבה האמיתית אך הן קפצו על ההזדמנות.

עומר ברח חזרה לחדרו, הוא הלך באוטומטיות למגירתו השנייה בשידה ליד מיטתו ופתח אותה, הוא ציפה לראות את יומנו של סול אך במקום הונח שם פתק קטן, מקופל לארבע. סול גילה? הוא ראה שיומנו פה וכרגע הוא משחק איתו? האם כל מה שאמר במדרגות נכון?

עומר פתח את הפתק ולהפתעתו הרבה הפתק בכלל לא היה מסול.

מצטער, הייתי חייב לפצח אותו, זה אצלי.
לוק.

עומר הביט בכתוב, הוא נמצא בסוג של הלם, הוא אינו יכל להזיז את עצמו מפיסת הנייר עליה כתוב הכל, לוק לקח את היומן. עומר בכלל לא ידע שלוק מסוקרן גם הוא מהסיפור שמאחורי המשקפיים.

הוא כעס, איך לוק העז לגעת ביומן הזה, היומן הזה שייך לסול וסול שייך לו, סול שייך לו?
סול מאוהב בו? סול רוצה להיות איתו? סול יודע על היומן? אם היה יודע מה הוא היה עושה? הוא היה נפרד ממנו? מספר לו את הסיפור המלא? מרביץ לו? מנשק אותו? מתעלף?

לפתע מוחו של עומר התמלא שאלות, הוא אשם שכל זה קרה, הוא לקח את היומן והחל לקרוא בו ראשון, הוא בחר לספר ללוק והוא בחר לשמור אותו אצלו.

קולה של דלת ביתו נפתחת העירה אותו ממחשבותיו, הוא רצה לדבר עם לוק אך באותו הרגע משהו אחר סקרן אותו, מה לעזאזל גרם לדלת להיפתח? מי יצא או מי נכנס?

עומר התרומם מישיבתו המבולגנת על הרצפה והחל לרדת במדרגות, הוא ציפה לראות את אחיותיו צורחות וצוחקות בקולי קולות אך כל מה שראה היו זוג משקפיים שחורות שנופצו על הרצפה ואת דלת ביתו פתוחה לרווחה.

'מה קרה פה?' עומר שאל את עצמו בפחד, אם המשקפיים שנופצו על הרצפה הם של סול, הוא העדיף לא לחשוב איך אחיותיו הגיבו ברגע שצפו בזוג עיניו, במקום הוא ניסה להפעיל את ראשו ולהבין לאן סול נעלם איתן.

הוא יצא מדלת ביתו והתחיל לחפש את פניהם ברחוב השקט בו גר. חוץ מזוג ילדים שרצו ברחוב הכל היה שקט, ללא סימן לשלושה.

למזלו או לחוסר מזלו של עומר הוא אינו היה צריך לחפש את שלושתם יותר מידי, תוך עשר שניות של מחשבות הוא שמע את צעקותיהן המבוהלות של אחיותיו ועוד מספר צעקות של מספר אנשים.

הוא חש איך ליבו מחסיר פעימה, הסיכוי שסול הוא דמות ראשית בסצנה שקרתה שם הוא גדול. לסול הייתה מין יכולת מוזרה כזאת להיות תמיד במרכז האקשן, הרבה פעמים אלו מקרים של חוסר מזל, להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון אבל לפעמים זה הגורל, הגורל הנוראי שקובע איך חיינו יראו כלפי חוץ ואנחנו איך חיינו יראו כלפי פנים.