נ.מ ג׳נקוק
יצאתי מהחדר של טאהיונג והתקדמתי לכיוון היציאה של בית החולים ״ג׳נקוק הכול בסדר?״ שמעתי משהיא קוראת לי, לא התייחסתי המשכתי ללכת.
חיכתי בתחנה, קו *** הגיע, לא ידעתי אם זה מגיע למקום שאני צריך ״סליחה, אתה נוסע ***?״ שאלתי את הנהג, הוא היה נראה צעיר מאוד.
היה לו שיער שטני בדיוק אותו הצבע שהיה לטאה ״כן״ הוא ענה לי בקצרה, שלמתי והלכתי למושב הסופי.
הנסיעה ארכה בערך שעה וחצי, כול הנסיעה לא הפסקתי לחשוב על טאהיונג.
על הרגעים שפיספסנו ביחד, על הרגעים שחוינו ביחד, אם לא הייתי נפרד ממנו הוא היה פה לידי, הכול באשמתי!
״תחנה אחרונה בוסאן״ הנהג הודיעה ראית שאני בין האחורנים שנישארו ׳רגע מה? בוסאן! שיט׳ פספסתי את התחנה שלי ״ילד זו תחנה אחרונה״ הנהג אמר עם קול עצבני, מה יש לו?
בלית ברירה ירדתי מהאוטובוס, דווקא נחמד לבקר בעיר מולדתי הרבה זמן לא הייתי פה.
אם כבר פיספסתי את התחנה ואני פה, אז החלטתי ללכת לבית הישן שנהגתי לגור פה לפני שהורי עברו לסיאול.
כנראה שהביקור בשכונה הישנה שלי לא עשה לי טוב, זכרונות טובים עלו ושמחתי לרגע אבל הזיכרונות הרעים גם הגיעו והבנתי עד כמה חיי הרוסים.
לא ידעתי לאן עוד ללכת, לסיאול אני לא מתכון לחזור. אני לא יכול לחזור, לראות את פניהם של חברי, את פניהם של ההורים של טאה, לראות את ההלוויה שתתקיים.
׳אני לא יכול, אני אל יעמוד בזה. אני לא יכול, אני לא יעמוד בזה. אני לא יכול, אני לא יעמוד בזה׳ המשפט הזה הדהד בראשי שוב ושוב.
המשכתי ללכת, לא ידוע לאן, הלכתי לאיפה שהרגלים הובילו אותי. בזמן ההליכה אנשים שאלו אם אני בסדר? אני לא עניתי והתעלמתי מכולם.
מצאתי את עצמי מול הים, הים המפורסם של העיר בוסאן, הים הכי יפה בכול קוריאה. ישבתי על סלע והסתכלתי על הגלים, הם נעו ברוגע, ראיתי ילדים משחקים עם ההורים שלהם, נהנהים מכול רגע ומאושרים כול כך.
זה העתיד שאני וטאה רצינו, זה העתיד שאני רציתי איתו. אבל הוא לא פה, הוא לא לידי, הוא עזב אותי כאילו אני כלום, הוא עזב את העולם הזה ולא חשב עלי.
הוא ויתר על עצמו, הוא ויתר עליי, הוא ויתר עלינו, הוא נכנע לכאב ונתן לו לקחת אותו. קים טאהיונג אתה עד כדי כך אנוכי? ככה עזבת אותי? היתה לי תקווה, תקווה שאתה תקום, אבל הרסת גם את זה.
טאהיונג עברו רק כמה שעות ואני מרגיש ריק, אני מרגיש שאין לי מה לעשות בעולם הזה, אני מרגיש שאני כלום בלעדיך, טאהיונג אני מתגעגע אליך, אני רוצה להיות איתך.
שלחתי הודעה לג׳ימין:
את/ה: להתראות
נ.מ כללית
ג׳נקוק הוריד את כול הבגדים מעליו, לא השאיר חתיכת בד על עורו. כמעט ולא היו אנשים, כך שאף אחד לא ראה אותו, הנער התהלך לכיון הים עירום כולו ונכנס.
המים הגיעו לו עד הברכיים, הוא נכנס עמוק יותר.
המים הגיעו לו עד המותניים, הוא נכנס עמוק יותר.
המים הגיעו לו לצואר ולפני שהוא התקדם עוד הוא צעק ״אני אוהב אותך קים טאהיונג״ ונתן לגל הגבוהה להטביע אותו.
-------------------------------------
אני לא מפסיקה לבכות, כתבתי את המוות של טאה וישר אחרי זה את המוות של קוקי.
סליחה.
ג׳נקוק מת!
האם חבריו יגלו?
מה יקרה אחרי המקרה?
YOU ARE READING
my first love/yoonmin
Fanfictionג'ימין הוא נער ממוצע שלומד באונברסיטה בסיאול, לג'ימין יש סוד הוא הומו. אף אחד מחבריו לא יודע, הוא בעצמו לא יודע. אפילו יש לו חברה קוראים לה ג'יני, הוא וג'יני יוצאים שנתיים, אבל זה לא סותר שהוא חושב על יונגי כמעט כול יום, מסתכל עליו בדרך שונה. ג'ימי...
