my first love/yoonmin

my first love 33

נ.מ ג׳נקוק
מכירים את ההרגשה הזאת שלחיים אין משמעות.
*פלאשבק*
קמתי עם חיוך על השפתיים, אולי היום טאה יקום למרות שרק אתמול הרופא צ׳וי והרופא קים אמרו לי שהמצב שלו משתפר, אבל אני לא מאבד תקווה.
הלכתי לחדר האמבטיה, סידרתי את עצמי. התקלחתי, התלבשתי ושסיימתי להתלבש ציחצחתי שיניים.
קבלתי שיחה מהובי ״היי קוקי, סליחה שעזבתי אותך אתמול״ אין לו מה להרגיש רע ״הובי היונג, הובי היונג אתה לא תאמין. הרופאים אמרו שהמצב של טאה משתפר ואולי הוא יתעורר״ צרחתי מרוב התרגשות וכנראה הרסתי להובי את עור התוף, שמעתי אותו צוחק אז נרגעתי ״זה נפלא קוק, היום אני וצ׳ים נבוא״ לא משנה לי מי יבוא, העיקר הם איתי.
מה שמזכיר לי לא התקשרנו להורים שלי טאה וסיפרנו להם, הובי הציעה לעשות את זה אבל אני העדפתי לספר להם.
״ג׳נקוק עכשיו או לעולם לא״ נשמתי נשימה עמוקה ולחצתי על הלחצן הירוק, צליל חיוך נשמע והלחץ רק גבר, הקשתי עם האצבעות שלי על הכיור מחכה שיענו.
״הלו״ קול של אישה נשמעה, אמא של טאה ״שלום גברת קים, זה ג׳נקוק. עבר הרבה זמן״ אני שמח לשמוע את הקול שלה שוב, טאה מתגעג אליה וכך גם אני ״ג׳נקוקי מה נשמע?״ הקול שלה מזכיר את הקול של טאה ״גברת קים, אני צריך שתשבי ושבעלך גם ישב״ אני לא יודע איך לספר להם את זה, אני הולך להשתגע אבל הם חייבים לדעת.
אחרי שאמא של טאה ישבה ושמה את הטלפון עם סיפקר, לקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי ״זה לא קל לספר את זה, אדון וגברת קים אני מצטער שאני מספר את זה, אבל טאהיונג נדרס״ שמעתי צרחה איומה ובכיות שמתלוות אלייה, לא יכולתי להחזיק מעמד וגם אני התפרקתי ״גברת קים תקשיבי בבקשה״
במשך חמש הדקות שאני מנסה לספר לה ואבא של טאה מרגיעה אותה, אבל זה לא עזר היא עדיין בוכה בהסטריה.
״גברת קים בבקשה תקשיבי לי, הרופאים אמרו שהמצב של טאה משתפר, הוא יכול להתעורר״ שמעתי את הבכיות נחלשות והבנתי שגברת קים נרגעה.
ההורים של טאה אמרו לי שהם תופסים את הטיסה הראשונה לקוריאה, אני מאוד רוצה שטאה יקום ויראה אותם. אני יודע כמה הוא מתגעגע אליהם וכמה הוא רוצה שהם יהיו בסביבה.
הנחתי את הטלפון על הכיור וסירקתי את השיער, לפתע שעמתי צפצוף. הסטתי את מבטי ואני רואה את אחת המכונות של טאה מצפצפות.
רצתי מהר לפקידה שנמצאת מול החדר של טאה ״אחת המכונות מצפצפות״ אמרתי את המשפט מהר והיא מיד רצה אחרי ״רופא רופא״ היא צעקה ואחרי כמה שניות  הרופא צ׳וי והרופא קים באו.
לא הספקתי להבין מה קורה ומצאתי את עצמי מחוץ לחדר והדלת נעולה.
עברו כבר חמש דקות, ספרתי כול שניה במדיוק. לא היה לי כח לעמוד אבל לא ישבתי, לא יכולתי לשבת, הרגשתי שאני הולך להתפוצץ.
פחדתי, לא יכול להיות שהמצב משתפר אם הרופאים והאחיות תוקעים בחדר כבר חמש דקות, הגוף שלי רעד מעצבים, הלב שלי דהר ודמעות התחילו להיבצר.
עברו עוד שתי דקות והרופא קים יצא, הפנים שלו היו נפולות ״ג׳נקוק ת-״ לא נתתי לו לסיים משפט ורצתי לטאה, אני רוצה לראות אותו.
עמדתי בפתח החדר המום, האחיות ניתקו ממנו מכשיר אחר מכשיר ובסוף את המכונת הנשמה ״מה אתם עושות, הוא ימות״ צעקתי עליהם והם נרתעו.
הרגשתי משהוא מושך אותי ״ג׳נקוק תקשיב לי״ הרופא קים ניער אותי ולידו עמד הרופא צ׳וי ״טאהיונג מת״ בהתחלה התחלתי לצחוק והם לא הבינו מה קורה לי, אחר כך התחלתי לבכות ובסוף ראיתי מסך שחור והתעלפתי.
הרגשתי מים על הפרצוף ופתחתי לאט את העיינים. ראיתי את הרופא קים עם בקבוק מים והרופא צ׳וי הרים לי את הרגלים.
הם עזרו לי לקום והושיבו אותי על הכיסא בשביל שאתושש.
אחרי שהתאוששתי והסברתי שהכול בסדר איתי, נכנסתי לחדר של טאהיונג וראיתי את המיטה ריקה, נחתתי על הריצפה התקפלתי לצורת כדור וקברתי את הפנים שלי ברגליים.
התחלתי לבכות, לא יכול להיות שזה קורה, אתמול הם אמרו שהמצב שלו משתפר, אז איך? איך הוא מת? איך הוא חמק לי בין האצבעות?
זו אשמתי! אם לא הייתי נפרד ממנו זה לא היה קורה! אם לא הייתי אנוכי ודואג רק למשפחה שלי ולא ליהלום שנעלם לי, זה לא היה קורה! הכול באשמתי!
טאהיונג אתה באמת מת?!
--------------------------------------
אני כול כך מצטערת, אני כותבת את הפרק הזה וכולי דמעות.
תהרגו אותי אני מסכימה.
טאהיונג מת!
מה יקרה עכשיו?