נ.מ ג׳ימין
ישבתי בחדר ודיברתי עם ג׳יני בשיחת וידאו, עצוב כן.
אני מתחתן איתה בלית ברירה, ההורים שלי מכריחים אותי, יונגי המשיך האלה ואני לא מוצא גבר שאני באמת יאהב.
עוד כמה חודשיים החתונה, החלטתי לתת לה הזדמנות שניה בגלל זה אני מדבר איתה, התפלאתי למצוא בן אדם אחר.
מאז האוניברסיטה, היא כבר לא ילדותית עכשיו היא בוגרת יותר, היא הבינה את המעשה שקרה בגללה וביקשה ממני מלא פעמים סליחה, היא הבינה שאני פגוע ואני ויונגי לא ביחד בגללה.
אבל היא גם אמרה שהיא לא מוכנה לוותר עליי ועל החתונה, זה הסיבה שיש לי עדיין שנאה כלפה, אני לא סולח לה ואני גם לא אסלח לה, אני לא יאהב אותה כמו גבר שאוהב אישה, זה לא יקרה.
אני גיי, השלמתי עם זה וג׳יני יודעת את זה ולמרות הכול היא מתחתנת איתי, היא פשוט אובססיבית אליי ואמרתי לה את זה.
*רינגג*
קיבלת התראה ״ג׳יני אני אדבר איתך אחרי זה״ בלי לחכות לתשובה ממנה ניתקתי.
קוקי:
להתראות
׳מה?׳ לא הבנתי את פשר ההודעה, החלטתי להתקשר אליו, היה צלצול אבל אין מענה, שלחתי לו עוד כמה הודעות והוא לא ענה.
הרגשתי שזו לא סתם הודעה, מרוב תיסכול זרקתי את הטלפון על המיטה, הסתכלתי על הטלפון למשך זמן ״קוקי תתקשר״ ונשמע צילצול.
קפצתי על המיטה וראיתי שזו שיחה נכנסת מהובי ״מה ק-״ לא הספקתי לסיים את המשפט והובי נכנס בדברי ״ג׳ימין, טאה מת וקוקי לא פה״ הוא צעק, הרחקתי את הטלפון מהאוזן ואז נפל לי האסימון.
״הובי חייבים לחפש את קוקי עכשיו״ צעקתי וניתקתי.
יצאתי מהבית בריצה, לקחתי את המפתחות של הרכב ונסעתי לא יודע לאן.
המצב כול כך לחוץ, כולם באטרף מטורף. כול אחד מאיתנו חושב לאן קוקי יכול להעילם.
יונגי חיפש באונבריסטה, הובי חיפש ברחוב אחד של העיר, נאמי וג'יני חיפשו ברחוב השני של העיר ואני חיפשתי ברחוב השלישי.
בזמן שכולנו בחיפושים אחר הילד הזה, הוריו של טאה בהתארגניות להלוויה, כואב לי ולחברי שאנחנו לא עוזרים להם אבל אנחנו גם יודעים עד כמה קוקי בסכנת חיים.
"אני לא מוצא את הפאקינג ילד הזה" יונגי צעק בטלפון, אנחנו לא רוצים לאבד זמן אז כולנו בשיחת ועידה "אין נסעתי ברחוב הזה עשרים פעם הוא לא פה" הובי התבכיין "תמשיכו לחפש, נדבר אחרי זה" ג'ין אמר וניתקנו את השיחה.
עצרתי ברמזור והוצאתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי "פאק פאק פאק" נתתי מכות להגה.
הלחץ, התסכול, הכאב, הדאגה, הכול מתערבב ואני מרגיש שאני הולך להתפוצץ "איפה אתה קוקי, תענה" מרוב תיסכול התחלתי לבכות.
הוא חייב להיות באיזה מקום, אבל איפה? לאזעזל איפה?.
הטלפון צילצל ואני בטוח שזה אחד מהחברים שלי "הלו" אמרתי בקול קר ומתוסכל, אין לי כח לכלום, אולי גם אני אמות.
"אני פאקינג לא מוצא אותו, פאק פאק פאק" שחכתי כמה הוא אוהב לקלל "יונגי תירגע טוב הוא חייב להיות איפה שהוא" ניסתי להרגיע את התקף הזעם שלו "וואלה, הוא חייב להיות איפה שהוא? בטוח? כי לי נראה שהוא פאקינג פה לידי" כמובן שהוא יענה בציניות, מה אני לא מכיר אותו "יונגי חייבים להיזכר, חיפשנו שליש מהעיר. אי אפשר לבזבז זמן בכול העיר סיאול, אולי היא בבו-"
'רגע?'
*פלאשבק*
"הים של בוסאן הוא הים הכי טוב בכול קוריאה" קוקי אמר בהתרגשות ונפל על החול "בזה אני מסכים איתך, אין על בואסן" צעקתי בגאווה, קוקי ואני התחלנו לצחוק.
התחלנו לדבר סתם על דברים, קוקי סיפר לי שהוא התקבל לאונברסיטה שאני הולך לשם וכמובן התרגשתי.
כולנו מהר קיבלנו תושבה חיובית שהתקבלנו אבל לקוקי לקח קצת זמן.
סרר שקט ביני לבינו, אבל שקט נעים כזה.
הקול היחיד שנשמע זה קולם של הגלים "היונג" קוקי קרא לי "אממ" אני רק המהמתי "אתה יודע, אם איי פעם אני אמות, אני רוצה להתאבד בים, אבל בים של בוסאן" קוקי אמר והתסכלתי עליו בדאגה, אין לו מחשבות אובדניות או משהוא נכון?
"היונג אל תדאג, החיים שלי מושלמים מכדי דאני אאבד אותם" אני לא אשקר זה הרגיע אותי
*סוף פלאשבק*
"פאקינג פארק ג'ימין אתה מקשיב לי" יונגי צעק והעיר אותי ממחשבות "פאק נכון, איך שחכתי. אני כזה אדיוט" אמרתי לעצמי "טוב אני מסכים איתך, אתה האדיוט הכי גדול בכול היקום הזה" גלגלתי את העיינים, עדיף שאני לא אגיב "אבל מה קרה ג'ימין" יונגי שאל אותי "יונגי טוב לים של בוסאן עכשיו" "מ-מה?" יונגי שאל מבולבל "שמעת מה אמרתי? בוסאן. ים. עכשיו" ניתקתי את השיחה.
נסעתי במהירות מטורפת לבוסאן, אחרי בערך חצי שעה הגעתי לים. החנתי מהר ורצתי לחוף.
ראיתי אמבולנס על החוף נתתי עוד יותר גז של ריצה "בבקשה שזה לא קוקי, בבקשה שזה לא הוא" התחננתי ודמעות רק יצאו.
ראיתי גופה על החוף שמכוסה בנילון שקוף, התקרבתי והתפללתי שזה לא הוא.
אבל כמובן שהחיים שלי בזבל.
"קוקי למה" צעקתי ודמעות זלגו, הרגשתי יד לוקחת אותי לחיבוק, המגע היה חם ונעים.
"יונגי, למה הוא עשה את זה" יבבות ברחו מפי ופרץ של דמעות זלגו מעיני, אני יכול להשיבע שאפילו יונגי הזיל דמעות
"קוקי לא יכול לחיות בלי טאה וטאה לא יכול לחיות בלעדיו" אני יודע שהוא צודק וכמה שזה נכון זה כואב.
האמת כואבת.
והמציאות עוד יותר.
----------------------------------------------
אם היה לכם תקווה שהם חיים, אז אני מצטערת, הם לא!
זהו הסוף הכואב של ויקוק
YOU ARE READING
my first love/yoonmin
Fanfictionג'ימין הוא נער ממוצע שלומד באונברסיטה בסיאול, לג'ימין יש סוד הוא הומו. אף אחד מחבריו לא יודע, הוא בעצמו לא יודע. אפילו יש לו חברה קוראים לה ג'יני, הוא וג'יני יוצאים שנתיים, אבל זה לא סותר שהוא חושב על יונגי כמעט כול יום, מסתכל עליו בדרך שונה. ג'ימי...
