ההבטחה

הכול בגלל שוקו

נמרוד ישב בוהה בחלון, לא נשאר לו הרבה מה לעשות, רק לחכות. לחכות שההורים שלו יבואו לבקר, לחכות שהרופאים יגיעו בביקור רופאים, לחכות לאחות שתביא לו תרופות. רק לחכות.

במחלקה האונקולוגית לילדים היה הרבה יותר מה לעשות, תמיד היו כל מיני מתנדבים, זמרים שבאו לשיר עם הילדים, שחקני כדור רגל שבאו לחתום על כדורי רגל, הצגות, סופרים שבאו להקריא מהסיפורים שלהם, כל מיני אנשים שראו שליחות בלשמח את חיי הילדים. כאשר הוא הגיע לגיל 18 העבירו אותו כבר לאונקולוגית מבוגרים. מסתבר שאת המבוגרים אין סיבה לשמח. להם נשאר רק לחכות. לחכות לסוף.

הוא לא התלונן, הוא דווקא היה מרוצה מאוד מכך שהוא הגיע לגיל 18, עכשיו הוא היה שותף להחלטות סביב הטיפול בו. עכשיו הייתה לו האפשרות להחליט שהוא מפסיק את הטיפול. לפני כן הוא היה תלוי ברצונות של הוריו.

כולם מסביב מניחים שאם אתה חולה אתה תרצה "להילחם" במחלה. אבל מי שלא היה חולה בעצמו לא מבין שכל חייל, בכל מלחמה, היה רוצה לנוח מידי פעם, היה רוצה שהמלחמה תסתיים והוא יחזור הביתה. המלחמה שלא לא הסתיימה כבר שנים. אבל הוא רצה כבר לנוח.

בכל פעם שנדמה היה לכולם שהוא ניצח, וכף רגלו לא תדרוך יותר בבית החולים (למעט ביקורות דו חודשיות כמובן) היו מוצאים מוקד חדש שהתחיל לפעול. הוא עייף מהמלחמה, והחליט להיכנע, הוא החליט להפסיק טיפולים, ועכשיו נשאר לו רק לחכות.

לחכות שההורים שלו יבואו לבקר, לחכות שהרופאים יגיעו בביקור רופאים, לחכות לאחות שתביא לו תרופות.

אז הוא שכב במיטה וחיכה. בקצה החדר ניתן היה לראות דרך החלון פיסת שמים קטנה. שם בחוץ בעולם האמיתי.

רעש מכוון הדלת הסית את תשומת ליבו מהעננים החולפים. ולחדר התפרץ בחור צעיר. הצבע אזל מפניו של הבחור, הוא ידע בדיוק למה. עיניו החומות נפערו ומבט האימה על פניו לא השאיר מקום להתלבטות.

"תירגע" נמרוד אמר בקול שקט "העבירו אותה לחדר אחר, אני חושב שני חדרים מכאן לימין אבל תשאל את האחיות" הוא הכיר את המבט הזה, הוא חי במחלקות האלה כל כך הרבה זמן כדי לזהות את המבט הזה. המבט אימה של המבקרים כאשר הם מבינים שהעדר המכר שלהם בחדר אומר כי הוא כבר מת.

הבחור שחרר נשימה שהוא עצר וניתן היה לראות כי ידיו רועדות מעט.

"זה אומר שהיא מרגישה יותר טוב, אז הכול בסדר" הוא הרגיש צורך להרגיע את הבחור הצעיר. המבט המבוהל בפניו של הבחור עדיין לא נעלם.

מתן הסתכל על הבחור ששכב במיטה. הבחור דמה לרוח רפאים, פניו לבנות כל כך שהקיר מאחוריו נראה מלוכלך, בגדי בית החולים היו תלויים עליו כמו היה קולב ולא בן אדם. ראשו הציג שיער דליל המתאים לחולי סרטן שעברו כימותרפיה, והדבר הגדול ביותר והצלול ביותר בפניו היו שתי עיניו הכחולות שניתן היה להתבלבל בניהן לבין השמיים. עיניו היו כל כך כחולות ועצובות שהוא הרגיש שליבו מתכווץ בחזהו למראהו. והוא אפילו לא הכיר את אותו בחור.