מתן קיווה שהמשמרת שלו היום לא תסתיים מאוחר מידי כדי שיספיק לעבור בבית חולים לפני שהוא תופס את האוטובוס האחרון הביתה. הוא היה מותש מהיום הארוך, לא רק היום הזה, השבועות האחרונים. כל יום צבא, בית חולים, עבודה, שינה, צבא, בית חולים וחוזר חלילה. אבל הוא רצה כבר היום להוכיח לנמרוד שהוא עומד במילתו. הם נפרדו לפני כמה שעות ומבטו העצוב של הבחור רדף אותו.
כאשר השולחן האחרון בצד שלו התמהמה הוא פנה למלצרית שעבדה אתו וביקש ממנה להחליף אותו כדי שהוא יוכל לצאת מוקדם לביתו. האוטובוס האחרון היה בעוד 45 דקות אז הוא ידע שהזמן לא משחק לטובתו אך הוא ידע שאם ירוץ מבית החולים לתחנה הוא יספיק. הוא מיהר לחדר צוות החליף שוב למדים כדי לחסוך את התשלום לאוטובוס (כל שקל בעל משמעות) ורץ החוצה אוסף בדרכו את השוקו שביקש שיכינו לו, עם קצפת בכוס נפרדת. הקצפת לא הייתה שורדת את ההליכה לבית חולים.
הוא חצה כבישים לא עמוסים עד שהגיע לארלוזורוב ממתין שהרמזור יתחלף לירוק. הטלפון שלו רטט בכיס שלו אך הוא התעלם בכדי לא לבזבז זמן יקר. הוא יחזור למתקשר כאשר הוא יעלה על האוטובוס. אם זו הייתה בשורה בקשר לאמו הוא בכל מקרה בדרך אליה. טוב לא אליה, אל למחלקה, היא בטוח ישנה בשעה כזו. הוא רק קיווה שנמרוד לא.
מתן עבר בביטחון מחייך לשומר שכבר הכיר אותו והזדרז למעלית שכמעט נסגרה. מאז שהחליפו את המעליות שניתן להזמין את הקומה רק מחוץ למעלית כל נושא המעבר בין הקומות הפך להיות מסובך יותר. אנשים מבוגרים שלא היו רגילים לטכנולוגיה החדשה או שלא הצליחו להתרגל אליה והיו טועים כל הזמן, נכנסים למעלית הלא נכונה ומתפלאים מדוע המעלית לא עוצרת להם. הם היו מעכבים את המעלית מנסים להבין מה לעשות. בשעה מאוחרת זו רק הצוות הסתובבו בבית חולים. הצוות והוא כמובן.
כאשר דלתות המעלית נפתחו בקומה שלו הוא הזדרז לכניסה האחורית של המחלקה. בשעות כאלו לא הייתה כניסה למבקרים אך במחלקה בה אנשים מתים כל הזמן ולהיפרד בשעות האחרונות היה חלק מהשגרה כולם הכירו את הטריקים איך להיכנס בדלת האחורית של המחלקה.
הוא עבר בדרכו על פני אחיות עייפות שלו נתנו בו מבט נוסף ופונה לחדר של נמרוד.
מתן נכנס לחדר בשקט מקווה שנמרוד ער ובאותו הזמן מקווה שאם הוא ישן הוא לא יאיר אותו.
נמרוד שכב במיטתו בין כריות המקיפות אותו מכל כיוון. הוא נראה קטן לעומת המיטה. כפות רגליו הגיעו לקצה המיטה מה שהעיד כי הוא היה בחור גבוה. זה מוזר להכיר אנשים בשכיבה בלבד, אין אפשרות לקבל תמונה ברורה למראה שלהם כאשר הגובה לא ניתן להערכה.
פניו של נמרוד היו מופנות לחלון בקצה השני של החדר ומתן לא יכול היה לדעת אם הבחור ער או ישן. הוא צעד צעד נוסף מתקרב למיטה, נעליו הצבאיות השמיעו ריקה על הרצפה. הוא חיכה כמה שניות מקשיב לדממה מסביב. דמותו של נמרוד לא הופרעה. הוא צעד צעד נוסף שאפשר לו לראות את פניו השלוות של נמרוד מוארות באור בירח דרך החלון. הבחור ישן שינה עמוקה.
מתן נאנח בשקט מאוכזב כי לא הצליח לקיים את הבטחתו היום. הוא המשיך ללכת בשקט מניח את השוקו בשקט על הכוננית הקטנה הצמודה למראשות המיטה. הוא חיפש בתיקו פתק לכתוב משהו לנמרוד, שידע כי הוא ניסה לקיים את הבטחתו.
"היי" נמרוד אמר בקול ישנוני, הוא בחן את מתן העומד ליד מיטתו, הוא הופתע לראות אותו בחדרו בשעה כל כך מאוחרת.
"ש.." מתן לחש לו " תמשיך לישון" מצטער שהוא העיר אותו
"מה אתה עושה פה?" נמרוד לחש בחזרה
"ש... הבאתי לך שוקו" מתן התכופף מסתכל עליו בגובה עיניים, עיניו הכחולות של נמרוד מהפנטות אותו "תמשיך לישון, אביא לך אחר מחר"
הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, כמה סנטימטרים בלבד מפרידים בניהם. נמרוד רק מצמץ בעיניו מנסה להכיל את דבריו של מתן. הבחור שהוא לא הכיר, או הכיר כמה שעות הגיע לבית החולים בלילה כדי להביא לו את השוקו שהוא הבטיח. מעשהו חימם את ליבו.
מתן בלי לחשוב יותר מידי התכופף ונשק למצחו של נמרוד "לילה טוב" הוא אמר בשקט. הוא לא ידע מה דחף אותו למעשה אך המעשה נעשה בלי מחשבה.
נמרוד עצם את עיניו נותן לתחושה לאפוף אותו. נשיקה. הוא לא רצה לשאול שאלות, הוא לא רצה להגיד משהו שיגרום לבחור מולו לחשוב שהוא התנגד למעשה. הוא פקח את עיניו והניד את ראשו מעט "לילה טוב מתן" הוא לחש ועצם את עיניו.
מתן התבונן מקרוב בבחור הישן מולו , הוא נראה שלוו וחסר דאגות בשנתו, לבן כמו בובת פורצלן, עדין ופגיע. הוא הקשיב לקולות נשימתו נעשים יותר ויותר איטיות וכאשר היה נדמה לו כי הבחור נרדם שוב הוא התכופף ונשק שוב למצחו. נמרוד הגיב בחיוך קל ומתן תהה אם תגובתו מודעת או לא.
מתן התרומם לעמידה מתמהמה עוד כמה שניות ועזב את החדר. כאשר נמרוד שמע את דלת החדר נסגרת הוא פקח את עיניו. התחושה שפרפרה בבטנו בעקבות המחווה של מתן הייתה לא מוכרת לו. הוא ידע שהיה בה מן ההתרגשות, אך כל השאר היה חדש. חיוכו התרחב והוא עצם עיניו להמשיך לישון נרדם במחשבות על שפתיו של מתן נוגעות בו. פעם ראשונה מזה שנים הוא נרדם עם חיוך על שפתיו.
מתן רץ בכל כוחו לאוטובוס שאיים לעזוב את התחנה. נהג האוטובוס שהכיר את מתן התחיל נוסע לכיוונו אוסף אותו בדרכו. מברך אותו לשלום וממשיך בדרכו לראשון לציון, ביתו.
מתן התיישב באחד הספסלים האחרונים באוטובוס צמוד לחלון, הוא השעין את ראשו על החלון מאפשר לעצמו לחשוב . מה עבר לו בראש כאשר הוא נישק לנמרוד?
YOU ARE READING
ההבטחה
Historia Cortaהסיפור הזה הוא נכתב לזיכרו של אמיר פיי גוטמן , הסיפור הזה מסתיים טוב מכיוון שמספיק סיפורים עצובים יש אך כאשר תקראו אותו תחשבו על אמיר, כי הוא היה שם איתי כאשר כתבתי. זהו הסיפור של מתן, ונמרוד סיפור המשל ל-"לא אחים בדם" אין צורך לקרוא את הסיפור הקוד...
