כאשר האור הפציע בין ווילונות החדר נמרוד השתחרר בעדינות מאחיזתו של מתן, מתן רק התגלגל לצדו השני והמשיך לישון.
נמרוד צעד לכיוון המקלחת צולע קצת בגלל הכאב העמום שהוא הרגיש בישבנו, הוא עדיין הרגיש את התוצאות של התקיפה של מתן על גופו, והוא לא הצטער על רגע. האמת היא שהוא היה רוצה עוד אם הוא לא היה חושב שזה עלול להיות רעיון גרוע לשבת עם ישבן כואב במטוס לשתיים עשרה שעות.
הוא נכנס תחת המים החמים מרגיע את גופו ואת ראשו, עיניו היו אדומות מהדמעות שהוא שפך בלילה, הראש שלו כאב מהעומס הרגשי. הוא קיווה שהוא יצליח לארגן לעצמו כדור לכאב ראש בקרוב, אולי זה גם יעזור לו לכאב שהוא מרגיש באגן.
כל גופו דאב,
ונשמתו דיממה,
הוא לא רצה לעזוב, הוא לא רצה לטוס, הוא לא רצה להשאיר את מתן מאחור, והוא לא רצה לעמוד מולו ולהגיד את המילה הזו – שלום.
הוא החליט במהלך הלילה מה הוא יעשה בבוקר, אבל עדיין לא היה שלם עם החלטתו. הוא ניקה את גופו שוב ושוב דוחה את היציאה מהמקלחת, מקווה בסתר ליבו שמתן יתעורר ויגאל אותו ממחשבותיו.
זה לא קרה.
אחרי שעורו כבר היה אדום מהמים החמים הוא יצא מהמקלחת עוטף את גופו במגבת חדשה , הוא אחז אותה חזק אליו נושם דרכה נשימות ארוכות להרגיע את עצביו המרוטים.
הוא ניגש על קצות אצבעותיו לתיקים שהיו מונחים ליד הדלת מחטט בהם מזהה את בגדיו ומושך את התיק אחריו למקלחת, לפני שהוא נכנס הוא הניח את התיק על השטיח ליד דלת חדר המקלחת ורץ בחזרה לחדר אוסף את הטלפון שלו מכיס מכנסיו שהיו זרוקים על הרצפה.
הוא חזר בשקט לכיוון התיק שחיכה לו מביט שוב על דמותו השינה של מתן, עטופה בסדינים.
הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא יכול להיפרד ממתן. הפרידה הזו לא הגיונית, זה כאב לו כל כך, יותר מהכאב ראש, יותר מהכאב בישבן שלו.
הוא התלבש בשקט במקלחת, שולח הודעה לאמו לבוא לאסוף אותו מהכניסה למלון בעוד חצי שעה, אמו מיד החזירה לו תשובה שהיא מתארגנת ומגיעה.
הוא צחצח שיניים ודחף את כל הציוד החזרה לתיק.
בחזרה בחדר הריהוט בחדר היה ברור יותר עם האור העולה בחוץ, הוא ניגש לשולחן עליו היו מונח בלוק דפים של המלון ועט הממותגת מעל.
הוא התיישב מרים את העט בידו. העט רעדה, כל כולו רעד. אבל הוא ידע שהוא לא יוכל לעשות זאת בשום דרך אחרת והחל לכתוב
למתן,
אני לא יכול להיפרד ממך,
אני לא יכול לעמוד בשדה התעופה ולהוציא את המילה "שלום" מהפה שלי,
YOU ARE READING
ההבטחה
Short Storyהסיפור הזה הוא נכתב לזיכרו של אמיר פיי גוטמן , הסיפור הזה מסתיים טוב מכיוון שמספיק סיפורים עצובים יש אך כאשר תקראו אותו תחשבו על אמיר, כי הוא היה שם איתי כאשר כתבתי. זהו הסיפור של מתן, ונמרוד סיפור המשל ל-"לא אחים בדם" אין צורך לקרוא את הסיפור הקוד...
