ההבטחה

מחר יום כיפור,

חלקנו יצומו, חלקנו לא, אבל כולנו נחשוב על סליחות,

נסלח לאחרים, נבקש סליחה מחברים, ממשפחה, ממכרים.

ואני מבקשת מכם שתסלחו גם לעצמכם, תסלחו לעעצמכם על טעויות, על דברים שלא הצלחתם להשיג, על דברים שהייתם רותים ואין לכם את האומץ לעשות,

כל דבר יש סיבה, גם אם אנחנו לא מבינים אותה עדיין,

תמיד תחשבו על עוד עשרים שנה, האם יהיו לדברים האלה משמעות?

ומשנה הבאה תהיו יותר סלחניים לעצמכם, וכאשר תסלחו לעצמכם יהיה לכם הרבה יותר קל להיות סלחניים לסביבה.

גמר חתימה טובה, אני

_____________________________________________________________________

מתן התגנב שוב למחלקה, הפעם אף אחות לא תפסה אותו, הן כנראה היו עסוקות בחדרים. הוא פתח את הדלת לחדרו של נמרוד בזהירות וסגר אותה בשקט מאחוריו.

דמותו של נמרוד הייתה מכווצת במיטה, הבחור שבעבר רגליו כמעט יצאו מהמיטה תפס עכשיו רק את הפינה במיטה. הוא ישן מחבק שמיכה וליבו של מתן יצא אליו. הוא רצה למחוק את הריב שהיה להם מוקדם יותר, אך הוא ידע שזו הייתה שיחה חשובה, הוא היה צריך לדעת, העיתוי היה גרוע אך נמרוד היה אומר לו בשלב מסוים.

או לפחות כך הוא רצה להאמין.

הוא טיפס על המיטה מאחורי נמרוד וחיבק אותו אליו. שפתיו כמו מאליהן החלו לנשק את צווארו, עורפו, כתפיו של נמרוד. הוא לא רצה להעיר את נמרוד אבל הוא לא הצליח להתנגד לצורך שלו לנשק אותו עוד ועוד.

לא נשאר לו הרבה זמן אתו, הוא חייב לנצל כל רגע.

נמרוד זז בין זרועותיו, רגליו התמתחו וידיו שחררו את אחיזתן החזקה בשמיכה, כאילו הוא נרגע בשנתו.

"אני אוהב אתך" מתן לחש לו "ואני לא הולך לשום מקום"

נמרוד שמע את דבריו של מתן מתוך חלום, הוא הרגיש זרועות חזקות אוחזות בו ולאט לאט פקח את עיניו. ליבו עלה על גדותיו למשמע דבריו של מתן, הוא חזר אליו, הוא לא עזב אותו.

נמרוד הסתובב וחיבק את מתן אליו משחיל את ידיו סביב צווארו. מתן כיסה אותו בנשיקות בכל נקודה אפשרית. הוא הרגיש את שפתיו הלחות של מתן נוגעות בו, את דמעותיו של מתן מרטיבות אותו בכל מקום ששפתיו נוגעות בו.

"אני אוהב אותך" מתן בכה לכתפו "בבקשה אל תעזוב אותי" נמרוד הרגיש את גופו של מתן רועד ואת ליבו פועם בחוזקה דרך החולצה הדקה שהפרידה בניהם.

"אני אוהב אותך" מתן חזר ואמר.

העצב של מתן חנק אותו. כאב לו יותר משאי פעם כאב לו.