דפיקות הדלת העירו את מתן "מיסטר, צריך לעזוב חדר" אמר לו קול דק במבטא זר
מתן התרומם במיטה מסתכל סביבו בבלבול, כאשר הזיכרונות ליל האתמול חזרו אליו חיוך מטופש נפרש על פניו הוא נשכב בחזרה במיטה שולח את ידו לצידה השני של המיטה רק בכדי להרגיש כי הסדינים ריקים וקרים. הוא הביט הצידה מחפש את נמרוד בעיניו.
כאשר זה לא הופיע בשום פינה במיטה הוא עבר במבטו על החדר שהיה מואר באור השמש. נמרוד גם לא היה בשום מקום בחדר, הוא הביט על דלת המקלחת רואה כי היא סגורה. הוא הסתובב על צדו מתרומם לאט לכיוון המקלחת.
"בייבי, אנחנו צריכים לעזוב את החדר" הוא אמר דופק על הדלת, אך שום תשובה לא נשמעה מצידה השני של הדלת.
"נמרוד?" הוא שאל בקול רם יותר
כאשר הוא לא שמע כלום בתגובה הוא פתח את הדלת בזהירות מוצא את החדר ריק, עיניו נפערו לרווחה ופניקה זחלה לתוכו. משהו קרה לנמרוד!
הוא רץ בחזרה לחדר על מנת להתקשר לשרות חדרים לדווח שמשהו קרה והוא הבחין בנייר מתחת לטלפון שלו.
הוא משך את הנייר אוחז בו בשתי ידיו, המילים היו מטושטשות, או שהראייה שלו הייתה מטושטשת, עיניו היו מלאות דמעות.
נמרוד נסע.
הוא קרא את המכתב בידיים רועדות "לא, לא, לא" הוא מלמל לעצמו.
הוא נתן למכתב לפול מבין אצבעותיו לוקח את הטלפון ומחייג את המספר של נמרוד, הטלפון צלצל וצללצל ללא מענה. מתן ניסה עוד כמה פעמים עד שהטלפון הגיע להודעה קולית.
"נמרוד" הוא אמר בקול רועד "א-איפה א-אתה? למה נסעת בלי להיפרד" בסוף המשפט הוא כבר בכה אוחז את הטלפון חזק בתוך כף ידו הוא הביא את ידיו לעיניו משפשף אותן בכוח.
זה לא יכול להיות! זה לא יכול לקרות! לא יתכן שאחרי הלילה שלהם ביחד נמרוד יקום וילך בלי שלום אפילו.
הוא קפץ ממקומו כאשר רעיון עלה במוחו – הוא יכול לפגשו את נמרוד בשדה התעופה.
הוא התלבש בזריזות דוחף את כל הבגדים הזרוקים בחדר לתוך התיק שלו אוסף את הבגדים של נמרוד שנשארו זרוקים ברחבי החדר. הוא רץ החוצה מהחדר פוגש את החדרנית במסדרון "ראית בחור בגובה כזה" הוא סימן כמה סנטימטרים מעל ראשו "עובר פה?" לא היה לו מושג מה נמרוד לבש מכיוון שהוא לבש משהו מהתיק שאימא שלו השאירה להם בחדר.
"מיסטר לא מבינה שפה" היא ענתה לו והוא המשיך לרוץ לוחץ בדחיפות על הכפתור של המעלית. הוא לחץ שוב ושוב. גבר שנעמד לידו פנה אליו "המעלית לא תגיע מהר יותר כי אתה לוחץ על הכפתור שבעים פעם"
מתן הסתובב אליו עם מבט רצחני בעיניים, הוא החליט לוותר על המעלית ורץ ליציאת החרום מדלג את המדרגות שתיים שתיים למטה בזריזות, הוא פרץ ללובי מצידו הימני ורץ לדלפק הקבלה. "הבחור שהיה אתי אתמול, מתי הוא יצא?" הוא התנשף בין המילים, מחזיק את הדלפק כדי להסדיר את נשימתו.
YOU ARE READING
ההבטחה
Short Storyהסיפור הזה הוא נכתב לזיכרו של אמיר פיי גוטמן , הסיפור הזה מסתיים טוב מכיוון שמספיק סיפורים עצובים יש אך כאשר תקראו אותו תחשבו על אמיר, כי הוא היה שם איתי כאשר כתבתי. זהו הסיפור של מתן, ונמרוד סיפור המשל ל-"לא אחים בדם" אין צורך לקרוא את הסיפור הקוד...
