עולם ללא קץ

פרק 2 - הרכבת

הם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר, עולם שבו אנשי העיר העילית והעיר התחתית חיו יחדיו. הם סיפרו לי על עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות, עולם שבו כולם זכו ליהנות מאוויר צח, שמש זורחת וסירות של עננים בשמיים. הם סיפרו לי על עולם שבו היו שלל של צבעים, ולא רק צללים של אפור וחום. עולם שבו שדות ירוקים, יערות עבותים ונחלים מפכפכים היו פתוחים לכולם.

לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה.

הם קראו לי אֵלִירַה. משמעו, 'להיות חופשיה' באלבנית. הם קיוו שכשאגדל לא יהיו עוד מלחמות. מאז, עברו שנים ארוכות, ועדיין לא ידעתי חופש מהו.

נולדתי בעיר התחתית, בבקתת עץ רעועה בפינת רחוב אורניום ובדיל. סיפרו לי שאימא שכבה על מזרן ישן בעל מצעים מיוזעים ומפיה בקעו הזיות. כשהיא החזיקה אותי לראשונה בזרועותיה, היא בערה מחום. גופה היה כלהבות שצרבו בגופי הפעוט. היא דיממה ארוכות וכולם אמרו שהיא לא תשרוד את הלילה. בבוקר כוחותיה בגדו בה. גופה הגיע לתשישות מוחלטת והיא לא הצליחה להשתלט על המתת שלה. המזרן והרהיטים מסביב החלו לעלות באש. היא המשיכה לשכב על גבה, צורחת בחוסר אונים, כשאני מכורבלת בזרועותיה. היה זה דוד שלי, הורניג, שהוציא אותי מן התופת. הוא הספיק למשוך אותי החוצה לפני שהלהבות כילו אותי. הוא ניסה לחזור כדי להציל אותה, אך היא הייתה כבר איננה.

איני זוכרת ממנה דבר. המזכרת היחידה שלי ממנה היא צלקת מהכווייה ההיא מאחורי השוק ברגל ימין וחלל של געגועים למישהי שאף פעם לא הייתה בחיי.

עד גיל שש עשרה גרתי עם דוד הורניג, בבקתה שלו בשולי העיר התחתית ליד המכרות. היו אלו מגורים צנועים בבית של חדר אחד. הדוד ישן על מיטה צרה מברזל ואני ישנתי על הרצפה, מכורבלת בשמיכות שלי, מול תנור הפחמים. היה לנו שולחן צר מעץ ושתי כיסאות לא תואמים, מטבחון זעיר עם כיור עגומה וארגז ישן שבו אחסנו את האוכל שלנו. בפינה מרוחקת של החדר היה ממוקם סיר לילה שהיה מצחין אם לא הייתי מרוקנת אותו מדי יום באתר הפסולת בקצה המרוחק של הרחוב.

למרות תנאי המגורים הפשוטים, תמיד הייתי שמחה בחלקי. היה לי מקום לישון בו וקורת גג מעל ראשי. הבטן שלי הייתה מלאה, גם אם אכלנו רק פירות, ירקות ודגנים. היו כאלו שלא היה להם היכן לישון או מה לאכול. ראיתי אותם משוטטים ברחובות ללא מטרה, לבושים בסחבות, מנסים לגנוב אוכל בשוק השחור. הפעימות שלהם היו מציפות אותי ברגשות אשם ועצבות. ניסיתי להימנע מלהתרכז בתדרים שלהם, אחרת ראשי היה הולם בכאב ובטני מתכווצת בתוכי. להרגיש את רגשותיהם של אחרים תמיד היה עול כבד בשבילי, עול שהתבטא בהתפרצות של מחלות, אם לא היטבתי לשמור על עצמי.

ערב אחד שני גברים בחליפות שחורות ומגפיים מצוחצחות הגיעו לבקתה הצנועה שלנו. היססתי כשעמדתי בדלת, אך אז הם הראו לי את כרטיסי העובד שלהם עם חותמת ה-K הרשמית. הם היו עובדי הממשלה הזמנית, או בשמה הרשמי, הקוויטה.