למרות שהפליטאה הייתה מתחת לאדמה, עדיין זכינו להרגיש מהו חורף אמיתי. המנהלת שלנו, פנלופה מורגן, החליטה להוריד את מפלס המעלות לאפס, כדי להתאים את עצמנו למזג האוויר של למעלה. הכפור והצינה הפכו את הבקרים שלנו לאומללים, אך לפחות קיבלנו בגדים חדשים: כובעים, כפפות, צעיפים, מעילים ומגפיים חדשות. הייתה אווירה של אופטימיות זהירה במעונות של הבנות. למרות שכל המלבושים היו בצבע אפור משעמם, היה זה מרענן לקבל פריט לבוש חדש במקום שבו ניסו לגרום לכולנו להיראות ולהרגיש אותו הדבר.
"אני כל כך מתגעגעת לבגדים שלי." אמרה קלאמה כשמדדנו את המעילים שלנו בשירותים של הבנות. "לא היו לי בגדים מפוארים כמו אצל הנשים של העיר העילית, הן כולן מטורללות שם בבחירות הבגדים שלהן... אבל לפחות היו לי חולצות וחצאיות בכל מיני צבעים. את מבינה למה אני מתכוונת, נכון?"
הנהנתי למרות שלא יכולתי להזדהות איתה. צבעים מגוונים אף פעם לא כיכבו במלתחה שלי. אפילו לא יכולתי לדמיין כיצד אראה בגוונים של אדום או טורקיז. המחשבה הזאת הייתה מגוחכת בעיניי.
"קלאמה, אף פעם לא דיברנו על השידוכים של סוף שנה." אמרתי כבדרך אגב. הנושא הזה הטריד אותי מאז שגיליתי שהגורל שלנו כבר ייחתם לקראת סוף השנה. לא יכולתי לשחרר את המחשבה שהיינו כמריונטות ללא רוח חיים. פנלופה מורגן ושאר אנשי הקוויטה, משכו בחוטים שלנו ללא הרף.
חופש הבחירה היה רק אשליה מרה. למרות שיכולנו להסתובב חופשי בפליטאה, אף פעם לא יכולנו לצאת החוצה. גם לפני כן, כשגרנו בעיר התחתית, היציאה לעיר העילית הייתה אסורה בהחלט. כיצד יכול להיות שהייתי עיוורת לתחושת המחנק במשך כל ימי חיי? האם רק עכשיו התעוררתי באמת?
"אלירה, שמת עין על מישהו חדש?" היא קרצה לי. "את יודעת שאני תמיד בעד לנצל הזדמנויות, ולהוסיף קצת התרגשות לחיים."
"אז את בסדר עם השידוכים של הקוויטה בסוף שנה? את לא מרגישה קצת... מנוצלת?" ניסיתי לרכך את קולי. הפעימות של קלאמה הפכו לעצבניות יותר.
"אלירה, אל תחשבי שעלית על איזה סוד שאחרים טיפשים מכדי להבין, כן?" היא סיננה בכעס. "כל מי שתקוע בפליטאה, נמצא כאן עם ראש צלול. אנחנו לא עיוורים ולא חירשים."
"אז אנחנו פשוט נורא צייתנים?" לחשתי בבעתה. היה זה כאילו משהו חדש התעורר בתוכי, משהו שלא הייתי מודעת לקיומו קודם לכן. "אבל למה אנחנו כל כך צייתנים? למה אף אחד לא מתנגד למה שהקוויטה תעשה לנו?"
"יש לך שאלות מסוכנות." היא הפטירה בכעס. "במקומך, הייתי נזהרת עם המחשבות שלי. אף פעם אי אפשר לדעת מי מקשיב."
ניסיתי לסרוק בעדינות את מחשבותיה. להפתעתי הייתה שם רגישות שלא ציפיתי לראותה. קלאמה, שתמיד התייחסה לרגשותיה בצורה כל כך אגבית, החביאה עמוק בתוכה, רצונות וכעסים הדומים לשלי. הפסקתי לקרוא את התדרים שלה וראיתי שהיא מנסה לחייך אליי.
YOU ARE READING
עולם ללא קץ
Fantasyהם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר. עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות. לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה. מה קורה כשהעולם שאנחנו מכירים מגיע לסופו? אלירה, נערה שגרה בעוני בעיר התחתית, מגלה שכל חייה בבית דודה היו שקר...
