"התשובה היא לא." רפאל אמר אחרי רגעים ארוכים בהם הוא הילך בחדר, בוהה ברצפה ומלחשש משהו לא ברור לעצמו. "אני לא אוכל לעזור לך, אלירה. אני מרפא, לא לוחם."
"-בבקשה, רפאל. הרי עברת הכשרה בפליטאה, למדת את תורת הלחימה. אני בטוחה שתוכל לעזור לי." התחננתי. מצאתי את עצמי מייחלת לשובם של כוחותיי, כדי שאוכל לנסות ללחוץ על התדרים שלו. ידעתי שאיני אמורה לעשות מניפולציות על מחנכים, אך היה זה רגע שבו רציתי להפר את החוקים.
"יהיה זה לא הוגן לתת לך יחס מועדף, על פני שאר החניכים." הוא אמר והמשיך לחוג בחדר, מסחרר את ראשי.
"לא ביקשתי יחס מועדף, ביקשתי הזדמנות ללמוד להילחם יותר טוב." לחשתי בתחינה. "עוד כמה פעמים הם יתנו לי להיכשל באומנויות הלחימה עד שהם יסלקו אותי? עוד כמה פעמים אצטרך להגיע למרפאה שלך, עד שהם ישימו לב שאיני מתאימה לפליטאה? אני לא יכולה להילחם עבור האנשים שלנו ככה, אני לא מספיק חזקה כדי להילחם באנשי העיר העילית-"
"-וטוב שכך." הוא מלמל וקולו כמעט ולא נשמע. "אולי עדיף שיסלקו אותך, הפליטאה לא מתאימה לך."
"מה?" אמרתי בזעזוע. התחלתי להרגיש את הכעס בתוכי מתחיל לבעבע ולעלות על גדותיו. "אתה מעדיף שיסלקו אותי מאשר לעזור לי?"
עינינו נפגשו לרגע אחד.
"אני מעדיף שלא תקריבי את החיים שלך עבור המטרה." הוא אמר ברצינות והתקרב למרגלות המיטה שלי. עיניו נחו על הרגליים המצולקות שלי. הוא ראה את שאריות השרפה, לנצח מקשטות את גופי. "איבדת מספיק."
"איזו ברירה יש לי? מה יקרה לי אם אהיה מסולקת מכאן?" אמרתי בהתלהמות. "לאן ישלחו אותי?"
"הביתה. ישלחו אותך הביתה." הוא אמר וניסה לחייך, אך נכשל בכך.
"אני לא אוכל לחזור לשם עכשיו, לא אחרי כל מה שלמדתי פה." אמרתי בשקט. "המחשבה שאני אצטרך להעביר את שארית החיים שלי בעיירת כורי פחם... בלתי נסבלת. אני אצטרך לעבוד במכרה, להתחתן עם פועל פשוט ולהביא לעולם העגום הזה ילדים... כשתגיע המלחמה הבאה, אני אשב עם הילדים שלי מתחת לאדמה, בתוך הכוך שלנו, מתפללת שהאויב לא יגיע עד לפתח הדלת, כשאחרים יאבדו את החיים בניסיון להציל אותנו. כשהאויב יגיע אלינו, לא אוכל להציל את הילדים שלי. אני אמות במחשבה שלא יכולתי להגן עליהם."
נתתי למילים הכבדות להתנגן בראשו. כשהן יצאו החוצה, גיליתי עד כמה האמנתי בהם בעצמי. לא האמנתי שחודש בודד, היה כל מה שצריך, כדי שלא ארצה לחזור לחיים שהיו לי פעם. חיים, שעד לא מזמן, לא פקפקתי בהם. היה זה כשלא ידעתי שאפשר לחיות אחרת, היה זה כשלא ידעתי שישנן הזדמנויות אחרות. לא רציתי לתת להזדמנות הזאת לחמוק ממני.
"הפליטאה היא לא מקום כל כך פשוט כמו שאת חושבת." הוא אמר בכובד ראש. "ומלחמות הן לא דבר פשוט. אני הייתי במלחמה הקודמת... הייתי קטן, אבל עדיין יש לי זיכרונות נוראיים מהימים ההם."
YOU ARE READING
עולם ללא קץ
Fantasiהם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר. עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות. לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה. מה קורה כשהעולם שאנחנו מכירים מגיע לסופו? אלירה, נערה שגרה בעוני בעיר התחתית, מגלה שכל חייה בבית דודה היו שקר...
