עולם ללא קץ

פרק 15 - יום הולדת

ציפיתי לראות גועל בהבעת פניו. ציפיתי לראות את הסלידה שתמיד ראיתי בפניהם של עוברי אורח כשעיניהם נחו על אנשי החצאים, ששכבו מטונפים על המדרכות בצידי הרחובות. חשבתי שהוא יירתע ממני כשהמילים ישקעו עמוק פנימה. אך הוא לא הרפה ממני ופעימותיו לא הפכו למנוכרות.

"זה לא משנה לי איזה דם יש לך." הוא סינן כשתווים של עלבון חצו את פעימותיו.

קברתי את פניי בידיי.

"אבל רפאל, הבושה... הבושה בלהיות ילדה של רוצחת, הבושה בלהיות עם דם טמא-"

"זה לא משנה שום דבר בעיניי." הוא חזר ברצינות. "את הצלת את חיי עם הדם ה'טמא' שלך. אם לא היית שם בשבילי, לא הייתי נמצא כאן היום."

"אז זו הסיבה שהלחימה שלי לא משתפרת, זו הסיבה שאני כל כך גרועה בשדה הקרב." לחשתי. "אומנם אני יכולה לקרוא תדרים, אבל אני לא יכולה להילחם, כי הדם שלי לא טהור."

"את יודעת מי ממציא את כל הדעות הקדומות האלו על אנשי החצאים? אנשים קטנים ולא חשובים, אנשים שמפחדים מהשונה." הוא המשיך ברצינות. "אין הוכחה מדעית לכך שאת פחות טובה מאחרים בגלל סוג הדם שלך. אלו רק סיפורים מרושעים שהשתרשו אצל אנשים, דעות קדומות שאינן נכונות."

"דעות קדומות שכולם מאמינים בהן! אסור שאף אחד נוסף יגלה מה שאני, אחרת יגרשו אותי מכאן." מלמלתי. "מה אעשה אז? לאן אלך?"

הוא נאנח וידו רפרפה קלות על גבי. המגע שלו הרגיע אותי מעט אך עדיין הייתי נסערת. מחשבה חדשה הגיעה אליי והרמתי אליו את מבטי.

"רפאל... אם אבא שלי אדם רגיל, שגר בעיר העילית, אולי הוא עדיין שם?"

משהו, הדומה להתרגשות מהולה בחרדה, התגנב לבטני. האם זה ייתכן שאבא שלי עדיין בחיים? איך זה שאף פעם לא ניסה לחפש אותי או ליצור קשר? האם ידע שיש לו בת?

"אל תנסי לחפש אותו, זה רעיון גרוע." רפאל אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "כרגע מה שחשוב זה שתסיימי את הלימודים. את תעמידי את עצמך בסכנה גדולה אם תברחי מכאן."

"באלאר אמר שהיה זה רעל מסוג דיאוקסין שהרעיל את אמא שלי. אולי אבא שלי, מי שזה לא יהיה, יודע עליה משהו? אם אוכל לראות אותו רק פעם אחת... אוכל לשאול אותו כל כך הרבה דברים." אמרתי בחפזון.

רפאל נראה שקוע במחשבות.

ידעתי שאני אמורה להיכנס כבר לשיעור, שהמחנכים יתחילו לבדוק נוכחות בקרוב, וכשיגלו שאיני שם, וודאי יהיו לכך השלכות.

"אמרת דיאוקסין? השם הזה מוכר לי אבל אני לא מצליח להיזכר מהיכן." הוא אמר בהרהור ואז נשק לשפתיי. "את חייבת ללכת, אחרת הם יתחילו לחשוד."

הנהנתי וחזרתי בחזרה אל השביל, ראשי עמוס עד אפס מקום במחשבות חדשות ואפשרויות.

לקראת אחד הערבים, כשהכפור פינה את מקומו למזג אוויר אביבי יותר, קלאמה ואני הסתובבנו בין המדפים בספריה, מנצלות את הרגעים הבודדים שבהם לא השגיחו עלינו בשבע עיניים. היה עוד זמן מה עד לשיעור אומנויות הלחימה ולמסדר הלילה. המבחנים של סוף שנה התקרבו ואיתם, התקרב יום השידוכים הנוראי שממנו חששתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי משובצת עם אף אחד, לא משנה כמה התאמצתי. קלאמה, לעומתי, נראתה מוכנה ומתרגשת לקראת המאורע. היא כבר החלה לדבר על השמלה שהיא תלבש לטקס והחלה לנחש מי יהיה הבן זוג שישודך לה.