"תזכירי לי שוב, לאן אנחנו הולכות?"
"חכי ותראי."
השעה הייתה מאוחרת ולילה משכה אותי לכיוון היער, שנראה חשוך ומאיים. עדיין לא התאוששתי מהביקור האחרון שלי עם אסא באותו יער ארור והנה שוב מצאתי את עצמי משתרכת אל המקום המקולל הזה. היא הובילה אותי בין סבכים של עצים גבוהים ומרתיעים, כששברי ענפים התקפלו תחת רגלינו בחריקה.
ככל שהתרחקנו יותר מהמעונות, החששות שלי לגבי צלילות דעתה של לילה התגברו. היה משהו מוזר בתדרים של הנערה הזאת. הרגשתי שהיא לא הייתה לגמרי בסדר, אחרי האונס.
"רציתי להחזיר לך טובה, על כך שהצלת אותי." היא לחשה והביטה בי בחיוך.
"זה היה בעיקר באלאר, אני רק קראתי לעזרה." השבתי ותהיתי מדוע היא לא הזמינה גם אותו, לבוא איתנו. הייתי מרגישה רגועה יותר אם הוא והעקיצות המציקות שלו היו איתנו כעת.
"אל תמעיטי בערכך, אלירה." היא חייכה ונעצרה לפתע. "אני חושבת שהיית אמיצה כל כך באותו ערב. ואני רוצה שנהיה חברות. את רוצה להיות חברה שלי?"
בהיתי בה במבט מבולבל. לא ידעתי מה לומר. המבט שעל פניה היה רציני מאד.
"אבל לילה, אנחנו כבר חברות." אמרתי אחרי שעיניה נקבו בי חורים. תחושה לא נעימה התגנבה לבטני.
"אני רוצה שנהיה חברות אמיתיות, כאלו שאכפת להן אחת מהשנייה, כאלו שרוצות להקשיב זו לזו כשקשה, כאלו שאין סודות ביניהן. אני רוצה חברת נפש." היא לחשה. "את תהיי חברת הנפש שלי."
חשבתי האם כדאי להסביר לה שזו לא הדרך שבה חברות נרכשת, אך היה זה אמצע הלילה והיינו בחלק בלתי מזוהה בפליטאה, עמוק בתוך היער. לא רציתי להסתכן בכך שאעליב אותה והיא תיעלם לי בהבזק של רגע. המחשבה שאתקע במקום המפחיד הזה לבדי, עוררה בי חלחלה.
"בוודאי, בואי נהיה חברות קרובות." הפטרתי ומיד הרגשתי שהתחייבתי למשהו שלא רציתי לעשות. הסתבכתי בפעימות שלה כמו בתוך מלכודת של קורי עכביש.
"מעולה!" היא הריעה וקולה הדהד למרחקים. היא המשיכה לגרור אותי אחריה עד שהגענו לנקודה שבה העצים נטו על צידם. הקרקע הפכה לחולית והררית. ניחשתי שהיינו קרובים להרים. הצללים שהעצים הטילו על הרצפה נראו כמו מפלצות מרובות ידיים לאור ירח. נדמה ששמעתי רחשים בלתי מזוהים בוקעים מתוך האפלה.
לילה מיהרה לגשת אל אחד מהעצים העקומים. היא התכופפה על ברכיה מול הגזע החשוף והחלה לחפור באדמה בידיה.
"מה את עושה?" שאלתי בדאגה.
"את תכף תראי." היא המשיכה לחפור ולהזיז את החול ששכב מעל לגזע. "חכי בסבלנות."
עמדתי מאחוריה והרגשתי שהדבר האחרון שיש ברשותי זו סבלנות. ייחלתי לכך שאוכל לחזור למיטה שלי, להתכסות בשכבות של שמיכת פוך ולקוות שהקור בחוץ יפסיק להיות כל כך מקפיא דמים. התחלתי לשנוא את התחושה המתמדת של הצינה של הבוקר, ששום דבר לא העלים או החליש.
YOU ARE READING
עולם ללא קץ
Fantastikהם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר. עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות. לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה. מה קורה כשהעולם שאנחנו מכירים מגיע לסופו? אלירה, נערה שגרה בעוני בעיר התחתית, מגלה שכל חייה בבית דודה היו שקר...
