עמדנו ביחד עם שאר החניכים על הדשא, רועדים ומצטופפים קרוב זה לזה עקב הצינה של הבוקר. השעה הייתה חמש וארבעים בבוקר כשהצופר של ההפסקות הפך לשעון מעורר. קרני שמש חלושות הפציעו מבעד לסבך של עננים אפורים. אני וקלאמה היינו מכוסות מכף רגל ועד ראש בצעיפים וכובעים, אך עדיין, הקור חדר פנימה דרך הפתחים הקטנים ביותר בבגדינו.
"תביאי לי את הידיים שלך." היא אמרה לי בחיוך. "ותורידי את הכפפות."
"קר מדי בלי הכפפות."
"תסמכי עליי." היא הורידה את הכפפות שלה ואני עשיתי כמוה. כשהיא הושיטה לי את ידיה הרגשתי חמימות מתגברת ומתפשטת מקצות אצבעותיה לידיי. פערתי את פי בהתפעלות כשהיא צחקה על הבעת פניי.
"אז ספרי לי עליו שוב-"
"כבר סיפרתי לך את כל מה שקרה אתמול שלוש פעמים." נאנחתי בחוסר סבלנות.
"ספרי לי איך הוא הגן על לילה, מה הוא אמר להם ואיך הוא ניצח אותם-"
"קלאמה, אם את כל כך רוצה לשמוע על באלאר שוב, למה שלא תשאלי אותו?" הפטרתי. "אני נשבעת לך שסיפרתי את כל מה שאני זוכרת מהלילה."
"-מי הזכיר את שמי?" באלאר פילס את דרכו אלינו ונראה מרוצה מעצמו, כהרגלו. למרות שישנו שעות ספורות בלבד, הוא נראה רענן ומלא רוח חיים.
"קלאמה רוצה שתספר לה איך הצלת את לילה." השבתי במהירות, לפני שהיא הספיקה לעצור אותי.
"עשינו זאת ביחד, כמובן." הוא חייך וניסה להניח את ידו על כתפי. התחמקתי ממגעו והיא נשמטה לצידו.
"אלירה שיחקה עם המחשבות שלהם ואני גרמתי להם לסבול כהוגן עם המכות שלי. מזל שהייתי בסביבה, אחרת מי יודע מה עוד הם היו עושים למסכנה הזאת..."
"כמו תמיד, צניעות זה לא הצד החזק שלך." סיננתי.
"את ראית אתמול את הצד החזק שלי." הוא מיהר להחזיר לי וקרץ. "תגידי לי אם אהבת את הצד הזה. כי יש לי עוד צדדים להראות..."
הרגשתי את פעימותיה הלא מרוצות של קלאמה. רציתי להבטיח לה שאין לה במה לקנא, אך היא כבר מזמן הפסיקה לחמם את ידיי ושילבה את ידיה בזרועותיה בהפגנתיות.
לא משנה כמה היא ניסתה למצוא חן בעיניו, היה זה כאילו הוא היה עיוור לניסיונותיה. האם ככה נראיתי לצידו של רפאל?
המנהלת שלנו התקרבה בצעדים חפוזים אל הרחבה הקטנה מול המזרקה. כשהיא נעמדה מול החניכים, דממה השתררה בינינו והרגשת כבדות עטפה אותנו. ראיתי את שאר המחנכים ואת ג'נקינס מתגודדים מאחוריה. הבעות פניהם היו חיוורות ונוקשות. ניסיתי לתפוס את מבטו של רפאל, אך הוא אפילו לא הביט לכיוון החניכים. עיניו היו נעוצות בפנלופה.
"הם הולכים להעניש את החניכים על מה שקרה אתמול בלילה." באלאר לחש לנו. והוא צדק.
פנלופה מורגן קראה בקול מקפיא דם לחמשת החניכים. היה זה מוזר לראות את הפרצופים המבחילים שלהם לאור יום. כעת, הם לא נראו כה מאיימים כמו בליל אמש. האומץ נטש אותם והם היו חיוורים כסיד. הם התקדמו בגרירת רגליים אל הרחבה הקטנה.
YOU ARE READING
עולם ללא קץ
Fantasyהם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר. עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות. לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה. מה קורה כשהעולם שאנחנו מכירים מגיע לסופו? אלירה, נערה שגרה בעוני בעיר התחתית, מגלה שכל חייה בבית דודה היו שקר...
