חשבתי שאני חולמת כשהגברים הובילו אותי למזכירות בשביל של מרצפות בזלת שחורות. חלפנו על פני מספר בניינים שנראו כמו מעונות, לחלקיק שניה ראיתי הבזקי אורות לבנים שבקעו מכמה חלונות בקומה השנייה של אחד הבניינים וההתרגשות שבה לעטוף אותי.
צעדנו פנימה אל תוך המשרד הראשי של הפליטאה. דלתות מתכת כבדות שהיו פתוחות לרווחה קידמו את פנינו.
בתוך המשרד הראשי, שטיחים רחבי ידיים בצבע ארגמן נפרסו על הרצפה. דלתות רבות שהובילו לחדרים נוספים היו נעולות כולן. הקירות היו מכוסים באינספור גזירי עיתונים דהויים שנתלו בתוך מסגרות כסופות. הייתי רחוקה מכדי לראות את מה שהיה כתוב בהם אך יצר הסקרנות שלי התגבר במעט וטשטש את הפחד מהלא נודע.
ממולנו היה דלפק עץ גבוה, שהיה מעוטר בחריטות של מלאכים. בצידו המרוחק של החדר הייתה כורסא כחולה שעמדה מול אח לבנים מרשים. מעליו נתלה פורטרט של אישה גבוהה וחמורת סבר, עם שיער שחור קצוץ וקעקועים כסופים על צווארה. היא לבשה גלימה כסופה ועמדה בפרופיל.
"זוהי המנהלת שלך, פנלופה מורגן." גריפין אמר כששם לב להיכן מבטי טייל.
הנהנתי וניסיתי להשפיל את מבטי אל הרצפה כשאישה נמוכה עם משקפיים גדולות, לבושה בגלימה כתומה מעוטרת באבזם כסף גדול יצאה מאחת הדלתות. היא הביטה בנו ועיניה נחו עליי בהבעה חתומה.
"ערב טוב, ג'נקינס, יקירה." קסטור ניסה לאמץ נימה לבבית בקולו, מה שגרם לי לגחך בתוכי. לא היה שוב דבר 'לבבי' בקסטור. העובדה שהוא ניסה בכל זאת, הייתה משעשעת.
ג'נקינס נכנסה מאחורי הדלפק והחלה לנבור במסמכים שהיו מולה.
"הגעתם באיחור. החניכים החדשים כבר עברו הדרכה והשיבוץ עומד להתחיל." היא אמרה בתוכחה.
הצלחתי לחדור במעט אל תחושותיה. נשמתי לרווחה, כבר התחלתי לחשוש שכוחותיי נדמו. אך לא, הם חזרו אליי בוודאות, או שהם פשוט לא עבדו על קסטור וגריפין.
ג'נקינס הדיפה רגשות של קוצר רוח ומחסור בהערכה. היא כנראה עבדה יותר מדי וקבלה מעט מדי עבור כל המאמצים שהיא השקיעה. התחושות שלה גרמו לי לחבב אותה.
"גברת ג'נקינס, אני מצטערת על האיחור שלנו. גריפין וקסטור עשו את מיטב יכולתם כדי להביא אותי לפליטאה בזמן." העזתי לומר והתקרבתי אל הדלפק. "בבקשה, תגידי לי מה אוכל לעשות כדי להקל עלייך עם ההדרכה והשיבוץ שלי..."
ראיתי את גריפין מגניב אליי חיוך חשאי. הוא ידע מה עשיתי ונדמה לי שהיה גאה בי לרגע אחד.
ג'נקינס נאנחה עמוקות ואז חייכה אליי.
"איך קוראים לך?"
"אלירה ג'ונס הנסן." השבתי.
YOU ARE READING
עולם ללא קץ
Fantasíaהם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר. עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות. לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה. מה קורה כשהעולם שאנחנו מכירים מגיע לסופו? אלירה, נערה שגרה בעוני בעיר התחתית, מגלה שכל חייה בבית דודה היו שקר...
