עולם ללא קץ

פרק 3 - האשלייה

פרק 3

"קחי, את תזדקקי להם." גריפין הושיט לי זוג משקפיים כהות. "שימי אותם עכשיו."

הרגשתי דחיפה קלה במחשבותיי. הרכבתי את המשקפיים הכהות שהוא נתן לי והסטתי את מבטי אל החלון. הוא עשה זאת שוב, הוא שוב גרם לי לעשות משהו שלא התכוונתי.

שהינו בקרון רכבת במשך שעות אחדות והדבר היחיד שראינו מבעד לחלון היה אפלה. היה זה כמו לנסוע בתוך מכרה עמוק בבטן האדמה. הצלילים המונוטוניים של הרכבת מתחככת בפסים היו הדבר היחיד שהפר את הדממה.

האיש המבוגר מביניהם, שגריפין קרא לו בשם קסטור, הביא לי בגדים להחלפה. מדים בצבע ירוק כהה. הייתה זו הרגשה מוזרה להחליף את החצאית החומה הרגילה שלי במכנסיים הדוקים. החולצה הירוקה המכופתרת תחמה היטב את הגזרה שלי. ניסיתי לא להפגין מבוכה מבגדיי החדשים. הייתה לי תחושה שקסטור וגריפין היו מודעים עד כאב לכל הבעת פנים שלי.

למרות שהרכבתי את המשקפיים, לא הייתי מוכנה לכך כשהרכבת יצאה מן המנהרה. הזוהר הפתאומי של השמש הכה בי וסנוור את עיניי עד כאב. הדמעות החלו לטשטש את ראייתי. השמש צרבה לי בעיניים ושרפה בין העפעפיים. אחרי שנים רבות כל כך שביליתי בעיר התחתית, בחשכה מתמדת, כשהאורות היחידים שבצבצו היו אורות העששיות, הייתה זו הפעם הראשונה שנחשפתי לגוונים כה עזים של זהוב. השמש הפתיעה אותי בעוצמתה. לרגע שכחתי שהייתי צריכה לשמור על ארשת פנים אדישה.

"היא כל כך מפוארת, נכון?" גריפין נהם. "השמש שלנו. השמש שכולנו צריכים לחלוק, אך חלקנו איננו זוכים לראותה בכל ימי חייהם. זו אחת הסיבות שאנחנו רוצים להילחם עבור מה ששייך לכולנו. אסור לנו לאבד תקווה, אסור לנו להפסיק להילחם."

הסטתי את מבטי מהחלון ובחנתי את ההבעה המדודה על פניו של גריפין. בכל משפט שאמר היה מחושב ומלא כוונות נסתרות. ניסיתי לא לתת לדברי התעמולה שלו להישאר בתוכי. החזרתי את מבטי אל הנוף, כמהופנטת.

העיר העילית החלה לחשוף את עצמה בפניי במלוא הדרה. השמיים היו מלאים בגוונים של תכלת. גורדי השחקים היו כגושי בטון כסופים עם חלונות זכוכית מנצנצים. בין הבניינים הגבוהים, בצבצו אינספור משבצות של ירוק, גינות ומדשאות עם פרחים צבעוניים ועצים כבירים. יכולתי לראות את אנשי העיר העילית, במלבושים שנראו לי בלתי שגרתיים בצורתם ובצבעים שלהם, מטיילים על המדרכות עם שמשיות מגונדרות. למרות שמרחק רב הפריד בינינו, יכולתי להרגיש את תחושת הניחוחות והשלווה ברחובות. לא הייתה לעוברי האורח אף דאגה בעולם. בחיים לא ראיתי מראות שכאלו. הרגשתי כאילו אני חולמת.

הרכבת החלה להאט בחריקה. כל גופי נמלא בהתרגשות בלתי מוסברת. העיר העילית, זו שחלמתי לבקר בה, פסגת כל שאיפותיי בחיי הצנועים, הייתה כה קרובה כעת. הייתי רק צריכה לצאת החוצה, לדרוך על המדרכות המוארות, להשתלב בין האנשים המגונדרים... וודאי אף אחד לא ישים לב שאיני 'רגילה' כמוהם. וודאי לא יוכלו לראות את השוני שלי ואת כשרונותיי ממבט בודד. אם לא אדבר עם אף אחד ולא אחשוף את המבטא התחתי שלי, הם לא יוכלו לגרום לי לסבל כפי שלימדו אותנו-