עולם ללא קץ

פרק 12 - הנשף

הם הגיעו קצת לפני שקיעה, כשהשמיים המזויפים נצבעו בעשרות גוונים של אדום וכתום, מלווים בצלילי ההמנון שלנו, שבקע מהרמקולים והדהד בין הבניינים. שיירה של גברים, לבושים בחליפות זהובות שנצנצו בשמש השוקעת ונעלו נעלי צבא כבדות שהלמו בשבילים בצלילים מתכתיים. הצטופפתי ביחד עם שאר החניכים הסקרנים על המדשאות, מנסה להציץ בקימבל לרימאר, השליט הדגול שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לראותו במציאות. לפני כן, ראיתי תמונות שלו בעיתונים ובכרזות שנתלו בשכונה, אך הייתי בסך הכל ילדה תמימה וענייה והוא היה המובחר מבין האליטה בחברה של העיר התחתית. אף פעם לא דמיינתי שהעולמות שלנו יצטלבו, אפילו לא לרגע בודד. וכעת, הרגע הזה הגיע.

הצלחתי לראות את פניו הצעירות והעדינות ואת הבעת פניו המרוצה, כשצעד ביחד עם שאר אנשי הקוויטה אל עבר המשרד הראשי. הוא באמת היה צעיר וחינני כפי שקלאמה תיארה. לא ציפיתי לראות בחור כה רזה ונמוך קומה בתור השליט שלנו. תמיד דמיינתי שקימבל היה גבר מרשים וגבוהה, רחב כתפיים ושרירי, כזה שפיזר סביבו פעימות מרובות של כוחניות ושתלטנות. מי שצעד בביטחון אל עבר המנהלת שלנו היה לא יותר מילד שהתבגר מהר מדי ואולץ לשאת על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. לרגע אפילו ריחמתי עליו, כשקולו העדין אך בקושי נשמע, כשבירך לשלום את פנלופה מורגן.

"בואי, אנחנו צריכות להחליף בגדים לקראת הערב" קלאמה משכה בידי.

השמש כבר שקעה לחלוטין והצללים של הלילה החלו לעטוף אותנו. רציתי לראות את באלאר כדי לוודא שהוא קיבל את הפתק שלי, אך הוא לא נראה בשום מקום.

חזרנו למעונות והחלפנו את המדים הרגילים שלנו בשמלות ונעלי עקב. עדיין נאבקתי עם הנעליים של קלאמה אך ידעתי שאין ברירה אחרת. היא השאילה מעט איפור מחברותיה לכיתת האש וגררה אותי לשירותים, שהיו מלאים עד אפס מקום בבנות צווחניות. נדחקנו בפינה המרוחקת מול המראה כשקלאמה התפנתה למשוך אודם על שפתיי ולפזר סומק על לחיי.

באותו הערב, האווירה בפליטאה הייתה מלאה ברסיסים של התרגשות ושמחה. הפעימות מסביבי היו מדושנות מעונג ועמוסות בהתלהבות של נעורים. לראשונה, האנרגיה החיובית שהתפשטה מכל עבר, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. אם בדרך כלל הייתי ככלי שהעביר בתוכו תחושות של ייאוש, עצב וחרדה, שרוקנו אותי מכוחותיי, כעת התחושות החיוביות העצימו אותי. אפילו בלי האיפור של קלאמה, הרגשתי שכל גופי נמלא במרץ ופניי קרנו מאושר.

כשסיימנו להתארגן, נהרנו עם שאר החניכות אל עבר הקפיטריה, שקושטה באינספור לפידים בוערים מבחוץ. בפנים, השולחנות העגולים הרגילים כוסו במפות זהובות. על כל שולחן היו כלים מהודרים, צלחות מלאות בכל טוב ופמוטים כסופים עם נרות לבנים יצרו הילה של קסם ומסתורין.

בסוף הקפטריה ניצב שולחן ארוך על בימה גדולה, עם כיסאות מהודרים לקימבל, שאר חברי הקוויטה והמחנכים שלנו. השולחן שלהם היה עמוס לעייפה במאכלים שעמדו בצלחות תלת קומתיות. אף פעם לא ראיתי את הפליטאה מהודרת ומקושטת כל כך. ואף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אוכל בחיי.