אני והצרות שלי

הסיפור שלהם

"אני למדתי בבית ספר פרטי לבנים בתוך לונדון." מייס התחיל והמשיך "הייתי הולך עם תלבושת אחידה, עם עניבה ושיער מסורק לצד. עם גרביים שמגיעות עד לייריכיים ונעלים שחורות מבריקות." הוא עצר ווידא שכולם מקשיבים לו ואז המשיך.

"בכיתה ז' ההורים שלי התגרשו ואמא שלי נפטרה חודש אחר כך. אבא שלי לא יכל להתמודד איתי. הוא חשב שהוא יכול לזרוק אותי לרחוב. חזרתי לחדר שלי. הוא ניסה להעיף אותי מהבית אבל המשטרה החזירה אותי בלילה לבית. וככה כל כמה זמן הייתי מוצא את עצמי מחפש דרכים לחזור הביתה. לבסוף אבא שלי החליט לשלוח אותי לפה ויותר לא שמעתי ממנו." סיפור עצוב. ולפני שהספקתי להגיד משהו לינק התחיל את הסיפור שלו.

"אני בא מסקוטלנד. לא כזה רחוק מפה. אני כל חיי גדלתי ברחוב ולא הכרתי את ההורים שלי. גרתי מתחת לתעלות של כבישים והייתי הולך לפחי אשפה לאכול מהם שאריות." ראיתי שהוא הופך אדום מבושה והמשיך... "אני... אני.... אני יום אחד נתפסתי בתוך פח של אחת החנויות ואז מישהי לקחה אותה תחת חסותה וויתרה עליי ושלחה אותי לפה אחרי שנה וחצי. אני פה מכיתה ח' בערך." הנהנתי לעברו ואז אס התחיל.

"אני סתם לא אוהב בית והצלחתי לשכנע את ההורים שלי להביא אותי לפה. הם לוקחים אותי בחופשות לפעמים אבל אני לא יכול לסבול את זה אז אני מבקש שיחזירו אותי. אבל אם אתה רוצה לדעת למה אני לא אוהב את הבית זה סיפור לפעם אחרת." הנהנתי לעברו וככה כל אחד שפך את ליבו על הסיפור הפרטי שלו.

די ברח מהבית ומצא את עצמו בתוך הפנימיה הזאת אחרי שהוא לא מצא את הדרך הביתה. אם הוא בן של ראש ממשלה באירלנד והוא החליט שהוא לא רוצה שום קשר אליו אז הוא גם בא ללמוד פה. פק אמר שהוא היה גר עם ההורים שלו והם כל הזמן גרו בקראוון וטיילו בעולם. אם פק לא היה מגיע לפה הוא היה טיפש ולא היה יודע לקרוא. קי סיפר על עצמו גם והסיפור שלו היה ממש מעניין.

"אני יתום נתחיל מזה, אל תרחם עליי ויהיה בסדר. אני גרתי עם לינק ואנחנו הלכנו לגנוב אוכל ולא רק לקפוץ לפחים. הייתי פורץ בלילות לכל מיני מבנים וככה גם קיבלתי את השם שלי- קי שזה אומר מפתח. פותח דלתות וכל דבר אפשרי רק בשביל לשרוד. אני הגעתי לפה לפני לינק. הוא נתפס והובא למשפחת אומנה ואני פשוט ברחתי. יום אחד הגעתי לאזור פה ופרצתי את הדלת הראשית וגיליתי שגרו פה ונכנסתי לחדר המנהלת בטעות. וזה נגמר שאני פה. הגעתי לפה פשוט כמה חודשים לפני לינק. והשם נשאר אותו דבר."

הייתה שתיקה ארוכה ולינק אמר "בלונדי תורך." היססתי ולבסוף אמרתי "אני לא מדבר הרבה. ואם אני מדבר אני מתחצף ומתייחס בצורה מזוויעה לכולם. אני מרחיק את כל הסובבים אותי והחברים היחידים שהיו לי אי פעם הם האייפוד שלי, המחברת שלי והגראפיטי. עברתי מלא בתי ספר בגלל הגישה שלי למורים ולמנהלים. ויש לי כבר תיק במשטרה על פריצה לרכב. אבל זה קרה כשהייתי ילד בכיתה ח'. כמה ילדים שעצבנו אותי וצחקו עליי אמרו לי שאין לי אומץ להיכנס לרכב רנדומלי ולנסוע איתו. איך שהתנעתי את הרכב הילדים נעלמו וצצה משטרה מפינת הרחוב. עברתי לעוד בתי ספר שהעיפו אותי. אבא שלי כמעט התייאש אבל בסוף עברנו לעיירה שאני גר בה ג'ינקס ולמדתי בבית ספר המקומי. החזקתי שם חודשיים אבל אז השעו אותי על התחצפות והעיפו אותי על הגראפיטי שעשיתי. ובגלל שאני כבר בן שבע עשרה מותר להם לשלוח אותי לכלא. הם לא עשו את זה הם נתנו לי לבחור פנימייה אבל אמא שלי לקחה לי את זכות הבחירה והביאה אותי לפה. אגב ג'ינקס זה בארה"ב." קלטתי שאמרתי את זה בלי לנשום ובסוף לקחתי נשימה עמוקה ולגמתי מהקולה שלי.

לא הרגשתי בנוח לשבת כאן מולם. הם הסתכלו עליי כאילו אני משוגע ואני הסתכלתי על היד שלי. על הגבס שדאגתי שישאר לבן. פתאום מייס נעמד ולקח טוש מאיפשהו והתחיל לקשקש על הגבס מיד אחריו כל הבנים. "אני חושב שכדאי לך להסתובב איתנו יותר. אנחנו לא נגרום לך לעוף מבית הספר ויש לכולנו או לפחות לחלקנו עבר דומה יחסית. ואני חושב שאנחנו נסתדר." קי אמר. צחקתי בשביל להפיג את האי נוחות ואז אמרתי "יש לי רעיון. אם תשיגו לי פחיות צבע וספריי צבע בכל צבע אני אצייר לכם בחדרים דברים מגניבים."  די צחק ואמר "בלונדי אני מבטיח שעד מחר יהיה לך פחיות וספריי צבע בכל הצבעים. בינתיים מי בא לשבת בחוץ עם כולם?" כולם שמחו ואם אמר "בוא בלונדי הכל יהיה בסדר. אני חושב שיקבלו אותכך בברכה וגם אם לא, אז אנחנו פה ואתה יכול לסמוך עלינו עם היחס. אנחנו נדאג שלא ידברו עלייך מאחורי הגב ולא יפנו אלייך בצורה מגעילה. ואם כן אז אנחנו גב בשבילך." הנהנתי ואמרתי לאם "תודה. אבל לא צריך אני יכול להתמודד עם יחס בעצמי, אבל אם אפשר אני אשמח להיות אתכם סתם. " יצאנו החוצה והתיישבנו עם ג'ינה הפרחה הזאת ועוד כמה בנות שנסחבו אחריה. הן הציגו את עצמן "ג'ינה." הנהתי והאחרות אמרו בסר אקראי. "שוני." "מארי." "פיקס." "נורה." הנהנתי והסטתי את מבטי הצידה כי עברה בדיוק בזוית הראיה הילדה היפה שראיתי. עם השיער השחור והעיניים החומות. וצבעה הלבן כשלג "בלונדי הכל בסדר?"פיקס שאלה. הסתובבתי חזרה והנהנתי. נורה קלטה על מי הסתכלתי ואמרה "אין לך מה להריח לכיוון שלה, היא לא מתחברת לאנשים בכלל." חייכתי ושאלתי "ואם אני אגרום לה?" היא צחקה ואמרה "בהצלחה." תלשתי דשא מתחת לרגלי ושאלתי "את יודעת איך קוראים לה בכלל?" היא הנידה בראשה לשלילה. "מישהו פה כן יודע איך קוראים לה?" ג'ינה אמרה "לא יודעים כי היא לא הציגה את עצמה אי פעם. היא תמיד הייתה פה. ואף אחד לא ניסה לתקשר איתה או לדבר איתה." הבנתי. אני עכשיו אנסה להגיע אליה ואני אדאג לזה שהיא תדבר עם אנשים ותשתנה כמו שאני עושה בכאילו. אני אכיר אותה ואני אשמע את הסיפור שלה. אני גם אדאג שהיא תניח את האוזניות כמו שאני עשיתי.

ולדעתי אם היא מציירת אני חושב שאני אוכל להתקרב אלייה עם ציורים ועם המוזיקה. שזה בכלל אחד הדברים הכי טובים שאפשר לדבר עליו.

נעמדתי על רגליי ואמרתי לכולם "סליחה חבר'ה אבל אני הולך לשחות." די נעמד ואמר "גם אני מצטרף אליך. וכולם פתאום החליטו לבוא איתי לשחות. לא שיש לי בעיה עם זה אבל רק רציתי להיות לבד ולחשוב איך אני גורם לנערה הזאת לדבר. ואני הבנתי שרק בלילה אוכל לחשוב על דרכים לדבר איתה. בינתיים אנחנו הולכים לשחות.