אני והצרות שלי

התמוטטות עצבים

כשראשי בין הברכיים וזואי מלטפת ומרגיעה אותי ואומרת שהכל יהיה בסדר. "אני שבור ואני לא מצליח להחליט. ויש לי עד הערב. וגם את צריכה להחליט. מצד אחד אני ואת נעלם לכל הקיץ ומצד שני זאת אמא שלי ומצד שלישי אני כועס עליה עדיין למרות הגעגועים. אני אוהב אותה אבל קשה לי לקבל את זה שהיא עבדה עליי. " זואי המשיכה ללטף אותי ואמרה "בוא נצא לטייל קצת." הנהנתי ויצאנו מהחדר שלה "המאמן, דניאל ואני יכולים לצאת לטייל? אנחנו נחזור עןד חצי שעה. הוא לחוץ בגלל השיחה שהייתה לו עם הנשיא." המאמן הנהן לאט ואמר "רק אחר כך אני אשמח לשמוע מה הוא אמר." הנהנתי כי לא יכולתי לדבר ולא ידעתי עדיין מה לומר לו על הפגישה. "הוא עובר התמטטות עצבים." שמעתי אותה אומרת בשקט בשקט למאמן.

זואי ואני יצאנו מהמלון. הלכנו לטייל בלי לומר מילה. אחרי זמן מה זואי אמרה "אני מסכימה לחופשת קיץ רק אם אתה תצא." לא הגבתי. חיפשתי דרך לצעוק או להרסיץ למשהו או מישהו ואני לא אפגע בזואי, אז פרצתי בריצה והיא התחילה לרוץ אחריי. נכנסנו לתוך יער והיא הייתה צריכה להדביק פער. עמדתי ךבד כמה רגעים אבל זה הספיק לי בשביל לצרוח את הצרחה של החיים שלי. ואז רגלי נשמטו תחתי והייתי על ברכיי. מצחי היה דבוק לרצפה והתנשמתי. זואי לקחה את ראשי והרימה אותו אליה. הסתכלה לי בעיניים מהולות בעצב וכאב. "איך את יכולה לסבול אותי?" שאלתי בקול בכי. היא החזיקה את סנטרי עם האצבע המורה שלה ואמרה "אני אוהבת אותך. אני לא אעזוב אותך לעולם. ואני חושבת שעובר עליך הרבה. זהו. ואני אסבול אותך תמיד, כי בלדייך אין לי כלום" עכשיו מצחה היו דבק למצחי ותפסתי את ראשה והתחלתי להתנשק איתה. אתה דו קוטבי. שמעצי קול בראשי אומר לי. מה? שאלתי את עצמי. בקול שזיהיתי חזרה אליי תשובה הכעסים הבלתי מוסברים. הרוממות מצב רוח שלך. הירידה החדה משמחה לעצב. זה מאבחן דו קוטביות אצלך. אני רוצה שתבדוק. אמאל'ה מי זה? שאלתי בתוך הראש ולא ענו לי יותר. הקול היה מוכר. אבל לא הצלחתי לזהות אותו. "אני לא יכול יותר. אני משוגע. אני הולך לשים סוף לזה." צעקתי לשמיים. נעמדתי מיד והתחלתי לטפס על אחד העצים. זואי עמדה למטה והסתכלה עליי. "דניאלי, בוא אליי. אל תברח. ואל תעשה משהו שתצטער עליו אחר כך. זה לא שווה את זה. אנחנו יכולים לשבת ולדבר על זה כמו בני אדם. מה תעשה בזה אם תברח שוב? מה שינית מפעמים קודמות? תנשום למעלה אויר ותרד כדי שנדבר." היא קראה. שמעתי אותה משתעלת קצת ולא התייחסתי. טיפסתי יותר גבוה כדי לא לשמוע כלום. "אני צריך פסיכיאטר דחוף." צעקתי. היא התחילה לבכות ולא היה לי מושג למה. היא אמרה "בוא תרד מהעץ ואנחנו נדאג לתור אצל פסיכולוג. פגישה חד פעמית. אבל קודם תרד מהעץ ונצא מהר מהיער..." צחקתי לעצמי והנדתי לשלילה וצעקתי "מה פסיכולוג יעזור? אמרתי פסיכיאטר. אני פסיכי." היא שתקה ולא אמרה יותר כלום. ישבתי בשקט על העץ כמה דקות ולא הסתכלתי למטה. היא הלכה? שאלתי את עצמי. אט אט ירדתי מהעץ. ראיתי את זואי שוכבת על גזע העץ וצבע עורה היה חיוור מדי. היא רעדה והזיעה בו זמנית. שמתי יד על מצחה והוא בער. עיניה היו מגולגלות אחורה. "זואי?" שאלתי בטון עדין אבל מודאג. "את בסדר? לא התכוונתי לפגוע בך." היא לא הגיבה. "זואי?" שאלתי ואז צעקתי "זו!!!" היא לא הגיבה. הרמתי אותה על ידיי. רגליה היו בידי השמאלית וראשה נח על ידי הימנית. היא הייתה שעונה על חזי. רצתי בכל הכוח ובשיא המהירות לבית המלון. "המאמן!" צרחתי. "המאמן!!!!!" צרחתי שוב. הוא רץ אלי והסתכל על זואי.