אני והצרות שלי

מחשבות

כל בוקר במשך השבוע האחרון קמתי עם המחשבה למה שווה לי לחיות בכלל? זואי ראתה אותי כמה פעמים מנסה להצמיד משהו חד לעבר פרק כף היד שלי והיא אמרה לי כל פעם מחדש "לא שווה את זה.. חבל על כל הסבל שתגרום לאנשים. אמא שלך הייתה רוצה לראות אותך מתפתח ולא זורק את מה שהיא חלמה לפח." או שהיא הייתה אומרת לי "אני פה ואתה לא צריך למות כדי להרגיש שמישהו מקשיב לך. אתה צריך לחיות ולנצור את הרגעים שהיא יצרה. אתה צריך לזכור את הדברים הטובים." "אבל אני גרמתי לה כל כך הרבה סבל בשנים האחרונות ולא מגיע לי להיות זה שחי. מגיע לי להתחלף איתה." עניתי לה. ואז היא הייתה מתחכמת ואומרת "ואם אתה תמות, זה לא יחזיר אותה. מה אתה תעשה בזה ששנייכם מתים?" הייתי נשאר עומד ולא מדבר. אני הייתי מוריד לאט את הסכין ומתיישב כמו רובוט על המיטה ונשען על זואי כתמיכה. "מה אני אעשה בלעדייך?" נישקתי אותה במצח. היא חייכה אליי ואמרה "יאללה קום. נגמרה השבעה ואני רוצה שנצא קצת מהבית." מהבית לבית כנסת הזה. זה היה מסלול של כל יום. נהייתה שגרה כזאת עצובה. ואחרי שאני חוזר מבית הכנסת פתאום אנשים שלא ראיתי שנים צצים אצלי בבית, יושבים ואוכלים לי מהכלים של אמא ואחרי שהם יושבים על הוריד שעה ואפילו יותר, הם מתרצים שיש להם סידורים. אתמול אפילו לא יצאתי מהמיטה. זואי הייתה בחיקי, חיבקתי אותה ולא נתתי לה לקום. היינו במיטה מנומנמים בערך חצי מהיום.

וכששכבתי במיטה חצי ער שאלתי את עצמי למה זה לא הייתי אני? או שנזפתי בעצמי הכל בגללי. אני לא הייתי צריך להתייחס אל אמא ככה. לא מגיע לי להיקרא הבן שלה אחרי היחס המגעיל. היא סך הכל ניסתה למצוא את פינת האושר שלי ואני זרקתי את זה לאלף עזאזל. בזכותה עברנו לפחות 5 בתים בגלל שעפתי מבתי ספר. ועכשיו כשאני מצליח, אני שמתי פס עליה וכעסתי על קטע אנוכי לגמרי. לא הגיע לה הגורל הזה.

"איפה את רוצה ללכת?" היא חשבה על זה רגע ואז אמרה "סתם נלך, נקנה קולה. אולי נתפרע קצת ונקנה משהו אסור." היא קרצה לי ולא הבנתי למה היא התכוונה. ואז לפני שיצאתי, לקחתי את הג'ינס שלי שלא לבשתי או ראיתי מאז הפריצה לבית ספר. מתוך הג'ינס נפל לי האולר הישן שלי שאני ממש ממש אוהב. "יואוו, כמה זמן לא ראיתי אותו. את לא מבינה, זה האולר שלי שקיבלתי מתנה ליום הולדת ה13 שלי. הבן דוד שלי מצרפת הביא לי." היא חייכה והתחילה סיפור קטנטן אבל מעניין "אני הייתי גונבת מילדים אולרים. פעם היה לי אולר שלקחתי למישהו ואז נקשרתי אליו ממש, החבאתי אותו מאמא שלי ומאבא שלי. הייתי חורטת איתו על השולחנות, מחברות שלמות היו נהרסות לי. יום אחד אמא שלי לימדה באחת הכיתו כשפתאום קראו לה דחוף למזכירות. אתה לא תאמין למה. בטעות העפתי את האולר וחוררתי את אמצע הלוח של הכיתה. כל הכיתה צחקה, המורה נבהל ולבסוף זה נגמר בשבוע שלם בלי לצאת מהבית שלי. אם תלך לכיתה י'1 איפה שנלסון לומד, אתה תראה את אותו החריץ שאני עשיתי ואת השולחן שהשחטתי. את האולר לא קיבלתי חזרה, וזהו." חייכתי אליה ואמרתי לה "מי מופרעת קטנה?"  שנינו צחקנו.

התיישבנו לנו בגן השעשועים שמאחורי בית הספר הקודם שלי. שיחקתי בהיסח דעת בשערה שנפלה על פניה של זואי. "בא לי לעשות עוד קעקוע." אמרתי לה. היא נעמדה ואמרה "בוא." היא ניסתה לנווט את הדרך לחנות קעקועים. אחרי שהיא חשבה שהלכנו לאיבוד הובלתי אותה לחנות. למזלי היא הייתה פתוחה.

"אני רוצה לעשות קעקוע..." תיארתי למקעקע בדיוק את מה שאני רוצה לעשות, אפילו זואי ואני ישבנו וציירנו איתו את הסקיצה. סיימנו את הציור והמקעקע ניגש לעבודה. נשכבתי על בטני והורדתי את החולצה. ביקשתי שיעשה את כל הקעקוע היום. הוא ביטל את הקליינטים הבאים וניגש לעבודה.

"וואו..." זה כל מה שזואי הצליחה לומר. הנדתי בראשי לשלילה והמקעקע צילם את הקעקוע. "אהבת?" הנהנתי ואמרתי "זה מדהים." קראתי שוב ושוב את מה שנרשם בקעקוע. זה היה קעקוע של כנפיים על כל הגב שלי ובין שתי הכנפיים היה רשום בו מכתב לאמא שלי:

I wish I said all the things I never got to say.

Perhaps, I am not ready yet to say goodbye but I don't say goodbye.

I got a picture of you I carry in my heart, close my eyes to see when the world gets dark,

I got a memory of you I carry in my soul, I wrap it close around me when the night get cold,

If you'd ask me how I'm doing, I'll just say fine,

But the truth is, if you could read my mind, not a day goes by, that I don't think of you,

After all you're still here with me it's true,

but still When I close my eyes I see you, when I open my eyes I miss you

הפה שלי נשאר פעור. אני לא מאמין שזה מה שיצא מליבי. אני לא מאמין שרשמתי מכתב לאמא שלי על כל הגב שלי. "אין לי מילים." המקעקע אמר "יופי, כי עכשיו אני מדבר ומסביר על הקעקוע וטיפולו." זואי צחקה ואני הסתכלתי עליה במבט שאומר 'עוד פעם לשמוע הרצאה על שימוש במשחות לקעקועים.'

"שוב פעם עשית קעקוע? אמא שלך מתה לפני שבוע ואתה חוגג לי ברחובות וזורק כסף לכל מקום אפשרי?" אבא שאל אותי. לא רציתי אפילו לענות לו על זה. הסתכלתי על זואי, עיניי התמלאו בדמעות ופשוט רצתי במדרגות לכיוון החדר שלי. "היי, דניאל. אבא שלך חשב שהלכת לחגוג אחרי שאמא שלך מתה והוא חושב שלא אכפת לך ממנה. הסברתי לו כמה שהוא טועה." זואי ישבה לידי אחרי עשר דקות בערך... "אני רוצה לעוף מפה. לחזור חזרה לבית ספר." אני לא מאמין שאמרתי את זה. "אנחנו חוזרים מחר. אל תדאג. עוד מעט אנחנו נוסעים לשדה התעופה." היא נשכבה לידי וכיביתי את האור בחדר שלי (יש לי מתג ליד המיטה.). "שיהיה לך לילה טוב ושתדע שכולם אוהבים אותך." היא חיבקה אותי בצווארי ואמרתי לה "לילה טוב." הלכנו לישון.

"אה? מה זה?" שאלתי את זואי כשידי תפסה בנייר כלשהו מתחת למיטה. "לא יודעת מה זה, אבל אם תראה לי את זה אני אגיד לך מה זה." שלפתי את הנייר מתחתית הכרית והתיישבתי. "זה מכתב, תכיר. דניאל מכתב, מכתב דניאל. עכשיו אפשר לחזור לישון כי יש לנו עוד שעה עד ההשכמה." בלי לענות לה או לחזור לישון, פתחתי את המעטפה ואת המכתב.