אני והצרות שלי

סרט תיעודי בהפתעה

נגמר לנו הזמן החופשי. נכנסנו לתוך האזור בו מצלמים סרטים. בדיוק צילמו את הסרט השני של בני הנפילים. עמדנו מאחורי המצלמה בשקט וצפינו בלילי קולינס מתנשקת עם ג'יימי קמפבל בוואר. ברגע שהבמאי צעק קאט התחילו הדיבורים. אחר כך הצטלמנו עם שחקנים ואז הם המשיכו לסצנה הבאה. ביקרנו בסט שבו צילמו את דמדומים. המסך הירוק והבית של משפחת קאלן. התלהבנו מאוד.

בתום הסיור המאמן אמר לנו "חברים, אירגנתי לנו משחק ידידות מול לוס אנג'לס היי. זה בית ספר שלא העפיל לאליפות העולם אבל הם היו במחוזית ורצו , או יותר נכון התפללו שיצא להם לשחק מולנו. לכו תתארגנו ונלך להתחמם. דניאל וזואי בואו הנה. וכל השאר ניפגש על מדי כדורגל וסווטצ'רים פה עוד עשרים דקות." כולם התפזרו ורק זואי ואנח נשארנו. "אוקיי, אז מיד אחרי המשחק הולכים לראיין אתכם על הכדורגל. זואי כיוון שזה משחק ראשון שלך, אני ממליץ לך לא להתרגש. תהיי רגועה ותדמייני שזה אימון ראשון שלך. וזהו. לכו תתארגנו גם אתם ואז ניפגש." הסתכלתי על זואי ואז הנהנתי לעבר המאמן והלכנו להתארגן.

היינו כבר מוכנים כשהמאמן העלה אותנו על האוטובוס שהסיע אותנו לבית הספר הזה. הוא בדק נוכחות  ויצאנו לדרך.הנסיעה תהיה רבע שעה והייתי לחוץ. לא בגלל המשחק, אלא בגלל המצלמות. אני לא טוב מול שום מצלמה. אני מפחד לדבר מולה. זואי ליטפה אותי ואמרה "אין לך מה לדאוג, סך הכל כמה אנשים מדברים איתך ושואלים אותך שאלות. המצלמה? תתעלם ממנה." הנהנתי ובהיסח דעת העברתי את אצבעותיי בשיערי.

ירדנו מהאוטובוס והופיעו אל מולנו המון צלמים ועיתונאים. המאמן הצליח להרחיק אותם והושיב אותנו עם הקבוצה השניה על הדשא. כולם היו בגובה ממוצע ועם עור בהיר. חלקם הגדול עם שיער בלונדיני ועיניים חומות. החלק הקטן היו עם שיער ג'ינג'י ושיער חום. כולם היו עם שיער קצוץ. כל אחד ואחד מהם אמר "סוף סוף הכבוד לשחק מול פיוזאפ. נמאס לראות אותם בטלוויזיה, עכשיו הגיע הזמן לראות אותם על המגרש." או דברים בסגנון הזה. מישהו נעמד ליד המאמן ואמר "היום המשחק לא יהיה רגיל. במחצית אנחנו נראיין כמה מכם. את הבת של פיוזאפ, את הקפטנים של הקבוצות ועוד כמה שחקנים ראנדומלים. ואז נמשיך למחצית השניה." כולם התלהבו חוץ ממני וקי אמר "אחי, אנחנו מפורסמים לעתיד." צחקתי צחוק מזוייף ואמרתי בציניות "אין כמו הגדולה שבפרסום." קי לא הבין שהייתי ציני והוא פנה לאם והתחיל לברבר על האפשרות להיות שחקן קולנוע. זואי לא אמרה דבר. היא רק שיחקה עם שרוך של הנעל שלה. נעמדנו ועשינו חימום ואז התחלנו את המשחק. היה שופט בן 18 והוא היה מהבית ספר שלהם. הוא אמר "כיוון שפיוזאפ הם אורחים. הם מתחילים." הוא נתן לנו לפתוח את המשחק. כל הזמן התמסרתי מזואי לקי וככה שוב. מסרתי לזואי על קו הרחבה את הכדור והיא בעטה אותו לתוך השער. "1-0 פיוזאפ." חייכתי אליה וחיבקתי אותה "זאת האהובה שלי." הכדור עכשיו היה אצל לוס אנג'לס והם עקפו את פק ואת מייס. הם חדרו את ההגנה שלנו והכניסו גול "תיקו." השופט הכריז. הכדור שוב היה אצלנו ואיבדנו אותו בגלל אם שבעט אותו רחוק ושחקן של הקבוצה השניה תפס מהאויר. החזרנו את הכדור אלינו ושוב איבדנו אותו. כשהגעתי לאזור הרחבה סוף סוף, מסרתי לזואי ואז השופט שרק וצעק "נבדל." הכדור היה שלהם. רצתי הלוך חזור רוב המחצית. בסביבות הדקה ה44 הצלחתי לחדור את ההגנות ונכנסתי סולו לתוך הרחבה, בעטתי את הכדור והכנסתי אותו לתוך השער. "2-1 לפיוזאפ." השופט הכריז ואז עצר את המשחק לסיום המחצית. כולם התיישבו בהתנשפות ושתו מים. תחילה האחראי על הצילומים הקריא את שמות הנשאלים ואז כל מי שנאמר שמו נעמד. קי, לינק, זואי ואני היינו בקבוצה שלנו ובקבוצה השניה, הקפטן שלהם ושני קשרים ובלם אחד. הוא לקח אותי הצידה ואז התחיל לשאול אותי שאלות.