אני והצרות שלי

פחד וחשש

(נקודת מבט של אס.)
"חברים אני מצטער. בלי זואי ובלי דניאל, הנסיעה לקנדה מבוטלת." המאמן הודיע לנו ואז פניתי לקי "אתה חושב שזואי ודניאל יהיו בסדר?" קי ניגב דמעות ואמר "אס. אני נשבע לך שאני אנקום בטרוריסטים האלו." עכשיו הזלתי גם אני דמעות. "אני לא מאמין שהוא בסכנה. פשוט. קשה לקלוט את זה." שוני באה וחיבקה אותי ואמרה "אס. אני מבטיחה לך שהם יחזרו בשלום." הנהנתי ושמעתי ברקע את המאמן מדבר עם מישהי "אבל אני לא מבין. למה היית צריכה לזייף את מותך? את יודעת כמה דניאל כעס? את יודעת איך הוא היה שבור? את גם הכנסת אותו למצב מסוכן. ואלוהים יודע איפה הוא וזואי עכשיו. את לא היית צריכה להכניס אותו לסכנה הזאת מלחתכילה." הוא דיבר עם ליליה. אמא של דניאל. בזמן הזה בדקו אותי שלא נפגעתי. בדקו שלא שברתי כלום. ואני חשבתי לעצמי -איזה מזל שדניאל הצליח לברוח מהחבל. איזה כול היה לו. זואי מסכנה. היא לא עשתה כלום. הגורל הזה לא מגיע להם.- החנקתי יבבה והתחלתי להתפלל שמשהו יסתדר.
(נקודת מבט של דניאל)
"אחחחח." נאנחתי. ראשי כאב ואני לא מצליח לזכור מה קרה. ראשי היה רטוב ולח. ניסיתי לשלוח יד למצחי בכדי להבין למה הוא רטוב. לא הצלחתי ידיי היו כבולות. ישבתי על הרצפה והייתי שעון על משהו. על מישהו. סובבתי את ראשי וראיתי את זואי. "זואי!" קראתי לה. נזכרתי בכל מה שקרה. היא שאלה בנמנום "אה?" נשמתי נשימה ארוכה ואמרתי לה "את בסדר? עשו לך משהו?" הרגשתי שהיא מנסה להסתובב "דניאל, איפה אנחנו?" הסתכלתי סביב. היינו בחדר קטן. לא היה בו כלום אפילו לא חלון. "אני לא יודע. רגע אחד היינו בקולנוע. שיחררו את החברים שלנו לכיתה ולקחו אותנו לאנשהו." היא בכתה. "דניאל, אני מפחדת." דלת החדר נפתחה והאיש הזה שהכה אותי עמד מעליי עכשיו. "אמא שלך תשלם על הכל. בגללך הכנופייה שלי הצטמצמה." הוא השתופף כדי להיות בגובה העיניים שלי ואז הוא נגח בי. הראש שלי עף אחורה ופגעתי בזואי. לא היה אכפת לי מהכאב. אכפת לי מזואי "את בסדר יפה שלי?" שאלתי אותה "תסתום את הפה" האיש הזה צעק עלי. הוא דרך לי על הירך בחוזקה ויצא מבלי לומר מילה נוספת. "זואי. אל תדאגי. אנחנו נצליח לצאת מפה." שיקרתי. שיקרתי אותה ואת עצמי. ניסיתי לעודד אותה. ורציתי להאמין שנשתחרר מפה. החזקתי את ידיה שהיו כבולות לשלי בחבל. שילבנו עכשיו אצבעות. בתקווה שזה יתן לנו כוח להתמודד עם זה.
ישבנו שם שעות. מדי פעם נרדמתי. מדי פעם חשבתי על משהו. ניסינו להשתחרר ולא הצלחנו. הפחד הפך לכעס. הכעס הפך לשעמום בסופו של דבר. אם אנחנו חטופים אז לפחות נוציא את הטוב מזה. "שלוש אותיות מילה אחת." אז כן, שיחקנו בשביל להפיג את הפחד ואת המתח. "אות ראשונה כ'." אמרתי לה. היא ניסתה לצחוק אבל לא הצליחה "תן לי שניה לנחש... כעס?" אמרתי לה "כן." התעצבנתי וניסיתי להשתחרר שוב מהחבלים. הם התרופפו מעט אבל הם צרבו את עורנו. "כמה זמן עבר?" זואי שאלה אותי. "אין לי מושג. שעות. אולי ימים. אני לא מצליח לחשוב כמה זמן עבר." הבטן שלי קרקרה "לא יביאו לנו משהו לאכול? לפחות שיתנו לנו לעשות פיפי." זואי אמרה. עלה במוחי רעיון. "זואי. בואי ננסה לקום ביחד." היא אמרה "טוב." הנהנתי לעצמי "אחת שתיים שלוש ו..." הצלחנו להיעמד בקושי. עכשיו שמתי לב שהרגל השמאלית שלי כואבת. "כואב לך?" שאלתי. היא אמרה "קצת." שאלתי אותה "את יכולה ללכת?" היא ענתה "כן, אבל לא לרוץ." הנהנתי לעצמי ואמרתי "בואי נחפש משהו חד." התחלנו ללכת היא אחורה ואני קדימה. היה פה מלא אבק. כל שלושה צעדים החלקתי את הרגל על הרצפה בתקווה שאם יתנקה האבק נמצא דלת סתרים או משהו. הלכתי עוד שני צעדים כשבעטתי במשהו מתחתי. הסתכלתי למטה וראיתי בורג חלוד. "יש לנו סיכוי קלוש." אמרתי. התכופפנו ביחד והרמנו את הבורג בקושי. עכשיו החזקתי אותו בידי. "בואי נחזור למקום כדי שלא ניפגע עוד." הלכנו בחזרה ובשלוש התיישבנו. שילבנו רגליים ואני התחלתי לרופף את החבל. מה הסיכוי שיתפסו אותנו? אף אחד לא היה פה שעות. בדיוק שסיימתי לחשוב את זה הדלת נפתחה שוב והאיש הזה עמד בכניסה. עכשיו כבר ראינו את פרצופו. איש בריוןת שיער שחור קצוץ, עור לבן. עגיל באוזן ימין וקעקוע של אותיות סיניות בצווארו בצד ימין. הוא היה אדום. כאילו רץ קילומטרים. "שניכם עכשיו באים איתי." הוא שם לשנינו שקי יוטה על הראש והרים אותנו על כתפיו. הוא התחיל לרוץ ואני חשבתי לעצמי איך הןא רץ כל כך מהר עם שנינו על גבו. לפתע הוא נעצר ונזרקנו לבגאג' של מכונית. אני יודע כי היינו דחוסים ודלת נסגרה מעל ראשי. "את בסדר?" שאלתי את זואי. היא התנשמה בכבדות ואמרה חרישית "כן." אני לא יודע כמה זמן נסענו אבל לבסוף נעצרנו, הבגאג' נפתח ומשב אויר קר נכנס לחלל. הרימו אותנו שוב וסחבו אותנו. 3 דלתות. מדרגות ככל הנראה למטה. וחלל קטן חנוק. ריח של טחב עלה באפי וכיווצתי את אפי. הוא כאב. הושיבו אותנו כמו שהיינו מקודם והורידו לנו את השקים מהראש. האיש הזה דיבר עם כמה אנשים "אבל ריצ'רד תבין. אם אנחנו רוצים לפגוע בליליה אז תפגע בה בצורה דראסטית. אתה לא צריך לענות את הילדים. תהרוד אותם פשוט. את שניהם." הבוס שלהם גער בו "אתה לא תגיד לי מה לעשות. אני יכול להסתדר לבד. ואל תגיד את שמי לפני הילדים." אז קוראים לו ריצ'רד. אני עדיין הייצי עם הבורג ביד. ניסיתי עוד ועוד לפרום את החבל. הצלחתי עכשיו להזיז מעט את הידיים. סובבתי אותן סביב החבל והחבל השתחרר. ניסיתי שלא לחייך על ההישג הזה. הרגשתי את ידיה של זואי משוחררות וזזות בחופשיות. אחזתי בידייה בחוזקה. ריצ'רד הלל מהחדר ונעל אחרי אנשיו את הדלת. איך שרחש הצעדים התרחק, הסתובבתי אל זואי כדי לראות מה מצבה חיבקתי אותה. היא הסתכלה עליי והתחילה לבכות. "הפרצוף שלך נפוח. האף שלך כולו שחור. הלחי הימנית שלך פתוחה וכל הבשר נראה לעין." הרגשתי אותה מצטמררת. "ששש. אני בסדרת רק צריך למצוא דרך לעוף מפה." אמרתי לה. מי יודע כבר איפה אנחנו. מרתף בטח בסוף העולם. קודם ננסה לברוח ואז להתמצא. אבל לשרוד הכי חשוב. נעמדתי ועזרתי לזואי לעמוד גם. סימנתי לה להיות בשקט עם האצבע והתחלתי לבדוק כל אפשרות בריחה. "בינגו." אמרתי כשדפקתי על הקירות. בלוק אחד היה חלול מבפנים. אם אבעט בו אז זה יוביל החוצה. או לתוך חלל נוסף. שווה לבדוק. "זוזי אחורה" התרעתי. בעטתי בעיטה בקיר והוא נשבר קצת. ראיתי קרן אור קטנה בוקעת מהחריץ שיצרתי. בעטתי שוב. עוד אור. בעטתי עכשיו בכל הכוח במה שנשאר מהקיר והסתנוורתי מהשמש. זו הייתה שקיעה לדעתי. זואי נעמדה לידי והתחלנו לרוץ. היה זה בית בודד במבט חטוף אחורה. לפנינו התחילו להתגבש עוד בתים שיצרו כפר או עיירה. רצנו במהירות ושמעתי צעקה מאחור. "הוא גילה שברחנו." פניתי מהר ימינה וראיתי עץ עם הרבה ענפים וגבוה יחסית. התחלנו לטפס עליו עד לגובה בו אנחנו רואים את הקורה לצטה אך לא רואים אותנו. ישבנו על שני ענפים שלא רחוקים כל כך זה מזה. הסתכלנו למטה. ריצ'רד רץ מתחת לעץ ולא חשב אפילו להרים מבט. הסתכלתי עכשיו אל האופק וחיפשתי בעיניי את העיר הכי קרובה. ראיתי "יש שם עיר." הצבעתי לעבר העיר כדי שזואי תוכל לראות. "נגיע לשם. בטח יקח לנו כמה שעות אבל לפחות נמצא טלפון ציבורי ונוכל לצלצל למישהו." אמרתי לזואי. חיכינו עוד קצת זמן וכשהיינו בטוחים שריצ'רד לא בא התחלנו לרוץ שוב. כשהיינו בטוחים שברחנו מספיק רחוק מהעיירה הזאת הורדנו קצב להליכה. זואי כבר צלעה בצורה שממש בולטת לעין.
הגענו לתחנת דלק ושאלתי את המוכר בתוף התחנה "איזו עיר נמצאת לפה הכי קרוב?" האיש הסתכל ימינה ואז אמר "שם. שלוש שעות הליכה ברגל. לוס אנג'לס. תמשיכו עם הכביש ותגיעו לשם." הנהנתי ואמרתי תודה. יצאנו מהחנות והתחלנו ללכת שוב. זואי נשענה על כתפי והתקדמנו בקצב נורמלי ואחיד. בדרך כדח להסיח את דעתנו מהכאב דיברנו ויצרנו חידות ופתרנו אותן ביחד. "איש אחד הולך ברחוב. כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה. מוודא שלא רואים אותו וממשש את תוך כיסו. מישהו בא וקופץ עליו בטענה שמחזיק בחפץ גנוב. האיש שולף מחברת כיס ואומר 'אין לי מושג מה אתה רוצה ממני' הוא משקר. השאלה למה הוא משקר." אני ידעתי את התשובה כי שאלו אותנו את זה פעם. חיכיתי שזואי תענה והיא חשבה על החידה בערך שעתיים. הסתכלתי סביב וראיתי שהעיר נמצאת במרחק של 3 וחצי קילומטרים. חייכתי אל זואי והרמתי אותה על כתפיי והתחלתי לרוץ. השמש ירדה עוד ועוד. עכשיו היה כבר ערב. בסביבות השעה 10 בלילה. כל פעם שעברה מכונית קפצנו לצידי הכביש כדאי שלא ניתפס שוב על ידי ריצ'רד. ישבנו בשקט כל פעם כדי לוודא שאף אחד לא שומע אותנו או רואה. כשהיינו בטוחים שאפשר ללכת המשכתי לסחוב אותה על הגב. הגענו לכניסה ללוס אנג'לס. שוטר ישב בניידת ושיחק בטלפון. רצתי אליו ואיך שהגעתי אליו הורדתי בעדינות את זואי. "תגיד במסוף לאלי וליליה שזואי ואני. דניאל וייט פה.." אני יודע שהוא הבין ואז ישר עזב את הטלפון שלו וקרא בקשר. הוא הושיב אותנו בתוך הניידת וחיפש בתא המטען שלו משהו. כשהוא חזר לצד הניידת הוא התחיל להוציא ערכת עזרה ראשונה. הוא שלף מגבוני אלכוהול והתחיל לחטא פצעים שלנו. נאנקנו שנינו כל פעם כשהשוטר נגע בפצע פתוח. הוא הציע לנו לשתות והסכמנו בלי להסס. לקחנו שלוקים מהירים והשוטר אמר "לאט. לאט. אתם מיובשים, אם תשתו הרבה אתם תקיאו." צחקתי ואמרתי בסרקסטיות "אין לנו מה להקיא." השוטר פנה לקשר ואמר "מי שבדרך לפה, תביאו אוכל ומים. הילדים מיובשים והורעבו." הוא הניח את הקשר והתחיל לשאול אותנו מה קרה. סיפרנו לו מילה במילה והוא הקשיב.
"הכל עכשיו מאחוריכם ואתם בידיים בטוחות. אמא שלך תגיע ותיסעו מפה ישר לבית החולים. נפצעתם קשה יחסית וחייבים לבדוק." הנהנו והנחנו לו לדבר אלינו בשביל לוודא שלא חטפנו זעזוע מוח או משהו.
**********************************
תודה לדור ורדי שנתן לי את הרעיון לפרק. שמחה שיש קוראים מושבעים.
פרק הבא יפורסם בקרוב.
אוהבת אליענה.