אני והצרות שלי

חוזרים בכל הכוח

עברו שלושה שבועות מאז. היום זה היה יום מיוחד. המאמן ואני הלכנו להוריד את הגבס המציק הזה. "דניאל עכשיו כשנוריד לך את הגבס, אתה הולך להתאמן למשחק שיהיה ביום שבת." אה כן, יום ראשון היום. יש לי עכשיו שבוע להתכונן לאליפות המחוזית בכדורגל. אס הבקיע 3 גולים לקבוצה אחת מצ'לסי, לא רחוק. ושבוע שעבר העפלנו לאליפות המחוזית. נשאר לנו עוד בית ספר אחד כדי להעפיל לאליפות הארצית ומשם לעולמית. הפעם אנחנו משחקים משחק חוץ ליד סקוטלנד. לא שהבנתי איך הקטע הזה של המחוז ושל הארצית הולך... אבל שיהיה. אני אהיה חייב להתאמן כל השבוע. "אז תתן לי חופש מבית הספר לכל השבוע. אני צריך לחזור לכושר ולהיות מוכן למשחק של שבת." המאמן הנהן ואמר "קודם בוא נסיים עם הגבס ובדרך לבית ספר נדבר על תכנית האימונים המיוחדת שלך." הנהנתי ונכנסנו לחדר שבו מורידים גבס. "נו נו נו מה אני רואה פה? ילד עם סדק בקרסול שצריך להוריד את הגבס?" הרופא שאל ואני הנהנתי. הוא הסתכל בצילומי רגל שלי מלפני שלושה שבועות ואמר "נעשה לך עכשיו צילום ונדע מה המצב עם הרגל שלך." הנהנתי שוב והלכנו לחדר צילום.

"למזלך הרגל שלך נראית עכשיו בסדר גמור. אני אוריד לך את הגבס ותראה לי שאתה יכול לעשות סיבובים עם הקרסול. יכול להיות שתצטרך לעשות פיזותרפיה משהו שאני מקווה שלא תצטרך." אמרתי לו "בסדר." הוא הוציא מספריים שנראו בצורה מפחידה כמו מסור. הרופא אמר לי "תירגע. הכל בסדר." הנהנתי בלחץ והמאמן שאל אותי מה נשמע וכל מיני שאלות טיפשות בשביל להסיח את דעתי מהמספריים. הרגשתי דגדוג קל ברגל ודיברתי חזרה אל המאמן "אני חייב לחזור. התגעגעתי לנגיעה בכדור." המאמן חייך ואמר "גם הקבוצה צריכה אותך." חייכתי ואז פניתי לרופא "אתה יכול לגזור כבר את הגבס?" הרופא צחק ובמבטא מוזר אמר "הורדתי לך אותו כבר." הסתכלתי בהפתעה על הרגל שלי. סובבתי את הקרסול שלי, כאילו אני מתחמם לפני שיעור ספורט. הרופא הנהן, מרוצה שלא קרה שום דבר שמצריך פיזותרפיה. "דניאל, אתה משוחרר. אם כואב לך, זה בגלל שינויי מזג האויר." הנהנתי ונעמדתי בזהירות על שתי הרגליים שלי. צעדתי צעד אחד, ועוד צעד. ואז הגברתי קצב וחייכתי לעצמי. צעקתי בקול "יששששש." המאמן טפח על שכמי ואמר "יאללה בוא, יש לנו אימון עכשיו." קפצתי באויר וצחקתי. הרגשתי שוב חופשי. אני יכול ללכת ואני יכול לרוץ. אני יכול לשחק בכדורגל ואני יכול לחבק את זואי בלי להסתבך עם הקביים.

התיישבתי ברכב של המאמן, קורן מאושר. "נו אז איך תוכנית האימונים שלי תהיה עכשיו?" שאלתי את המאמן והוא ענה לי.

הגענו לבית הספר וזואי חיכתה לי במגרש החניה של המורים. פתחתי את הדלת ונעמדתי לחבק אותה "איזה כיף שאתה בלי גבס." היא חייכה ואמרה את מה שחשבתי כל הדרך בקול. לחשתי לה לאוזן "אני אהיה כל השבוע עסוק. אז אם אני לא אראה אותך הרבה, תסלחי לי?" היא נישקה את צווארי והתרחקה ממני מעט כדי להסתכל עליי יותר טוב "אסלח לך? כן, ברור. אני אדאג לראות אותך באימונים מידיי פעם." צחקתי ואמרתי לה "יופי, כי עוד חצי שעה יש לנו אימון קבוצתי של הנבחרת." היא גיחכה ואמרה "אני אהיה זאת שעל הטריבונות." צחקתי ואמרתי לה בחזרה "אני אהיה זה עם החולצה מספר 5 על המגרש." המאמן נאנח ואמר "דניאל לך תקרא לחברים שלך לאימון, ואל תאחרו." הנהנתי ואמרתי לו "טוב." ואז פניתי אל זואי ואמרתי לה "בא לך לרוץ קצת?" היא הנהנה בהתלהבות ורצנו לבקתה שלי.

היא ישבה על הספה וקראה איזה מגזין שקי השאיר פתוח. "קי, תגיד מה זה כל הבנות הערומות האלו?" היא שאלה. הוא נשען על הקיר ואמר "יותר יפות מהרבה בנות שאני מכיר בבית ספר." זואי צחקה. הבנים נהנים לשבת ולדבר איתה. היא כמו אחות בשבילם. בשבילי היא יותר. היא כבר לא מסתובבת לבד. היא לא שומעת הרבה מוזיקה כמו פעם. היא איתנו. כמו שאני עם שאר הבנים. "נו דניאל, אתה תאחר לאימון וכל הבנים פה כבר מוכנים." היא צעקה מרחוק. צחקתי ואמרתי לה ולבנים "אני רק שורך שרוכים ואנחנו יוצאים." החלטתי הפעם להתלבש בחדר כדי שלא אבזבז זמן יקר.

יצאנו מהבקתה וזואי שיחקה תופסת עם לינק. היא חטפה לו את הכובע והתחילה לברוח ממנו. צחקנו על זה כל שאר הבנים ודי אמר "לינק, זהר שלא תפיל בטעות את המוח שלך." כולנו נשפכנו על הרצפה. לינק רץ מהר והשיג את זואי, הוא לקח חזרה את הכובע וחטף לה את תיק הגב. עכשיו היא רדפה אחריו. הם רצו עד שהגיעו למגרש. "נווו לינק, תחזיר לי את התיק." הוא חייך ואמר קחי. וזרק אותו לעברה, היא תפסה את התיק והתיישבה על הטריבונה.

"תעביר אלי.." צעקתי לאס שעכשיו היה קשר. הוא העביר אליי ובעטתי לשער. "לפחות אני לא חלודה." אמרתי לעצמי. "אתה לא חלודה, אתה יותר טוב ממה שהיית קודם. התגעגעתי לאופן שבו שיחקת." המאמן קרא ושרק במשרוקית. הפסקה עכשיו.  

חזרנו מההפסקה והמאמן אמר לנו שעכשיו מתמסרים מסירות רחוקות. זואי הלכה לשיעור הבאולינג שהיה לה כל יום ראשון בחמש וחצי. האימון שלנו היה מעניין. וכל פעם שנגעתי בכדור הרגשתי הנאה. אני הבנתי כבר בפעם הראשונה ששיחקתי כדורגל שזו אהבה ותחביב רציני. עכשיו הרגשתי שאני עושה משהו. והמשהו הזה יביא אותנו לניצחון.

המאמן קרא לנו להתקבץ "אתם משוחררים. דניאל תישאר. מחר האימון שלכם מיד אחרי ארוחת הצהריים." כולם הנהנו והלכו להם. "דניאל, אתה לא צריך עוד אימונים, יש לך מספיק קורדינציה ויכולת למשחק הקרב ובא. אתה תבוא לאימונים כרגיל ותלך לבית ספר כרגיל. תבוא מחר לאימון עם כולם אחרי ארוחת הצהריים. עכשיו אני בטוח שהאליפות שלנו." חייכתי ואמרתי למאמן "תודה, יאללה ביי." ורצתי לאולם הבאולינג של זואי.  

"דניאל. השיעור נגמר עוד חמש דקות." המורה של זואי אמר. היא הייתה עם קבוצה של 5 ילדים. הם שיחקו משחק באולינג וזה היה תורה של זואי. היא העיפה את הכדור והשאירה פין אחד בקצה הרחבה. היא לקחה עוד כדור והסתכלה דרכו, כאילו מכוונת חץ שיפגע במטרה. היא הניפה את ידה אחורה ואז רצה עד לקו הזריקה והעיפה את הכדור. הכדור התגלגל והעיף את הפין האחרון לתוך החור. מחאתי כפיים והיא אמרה למורה שלה "בוב, אני סיימתי פה את הזריקה האחרונה. אני הולכת עכשיו." בוב הנהן ואמר "שיהיה לך לילה טוב." היא חיבקה אותי וליוויתי אותה לבית שלה. "היי גברת הוליסטר, שיהיה לך לילה טוב." אמרתי לאמא של זואי. היא חייכה ואמרה "לילה טוב מר וייט."זואי הסתכלה בסימן שאלה "שם המשפחה שלי." היא הנהנה ונתנה לי נשיקה בלחי "לילה טוב דניאל." חייכתי מרוצה מעצמי וחזרתי לבקתה להתקלח ולישון.

"אמא שלך התקשרה." די אמר כשנכנסתי. גלגלתי עיניים ואמרתי "שתתקשר עד מחר. אני לא מדבר איתה." די נאנח ואמר "היא מתקשרת כל שלושה ימים. והיום היא צלצלה חמש פעמים. אולי זה משהו חשוב?" הנדתי בראשי ונכנסתי למקלחת.

יצאתי מהמקלחת והלכתי לישון. ציפיתי לישון הלילה בשקט, בלי לחלום שטויות או דברים מפחידים. ציפיתי לא לחלום הלילה בכלל. ואני מקווה שזה מה שיהיה, כי העיניים שלי מתחילות להיעצם מעצמן.