אני והצרות שלי

יום שני....

חשבתי במיטה כל השעתיים האלו שהייתי אמור לישון. על הצבא הזה שיעשו לנו פה, על זואי. במיוחד על זואי. אני חושב שפגעתי בה, אני לא רציתי אף פעם לפגוע בה, אבל מצד שני היא נראתה כאילו היא הולכת להשכיב אותי בכל רגע. טוב הגזמתי, לא להשכיב אבל היא נראית ידידותית מידיי. אני יודע שהיא שקטה מאוד ביחס לכל שאר בית הספר אבל היא נחמדה מאוד. פשוט אף אחד לא מכיר אותה טוב בשביל להתייחס אליה מספיק. ואני מפספס פה ידידות וחברות נפלאה. אבל אני לא חברותי במיוחד. אני לא אמור להתייחס פה לאנשים, אני אמור להיות ה'שקט' שמתרחק מכולם.

לבסוף קמתי מהמיטה כשראיתי את השחר מפציע, התיישבתי על הספה. רק בבוקסר וגרביים. צחקתי על עצמי, לובש דברים כהים כל היום אבל מתחת אני לובש בוקסר של סימפסון וגרביים לבנות עם פס אדום ופס כחול.

לקחתי את האייפוד שלי ודפדפתי בשירים. לא מצאתי שיר שמתאים לי לשמוע עכשיו, כל הזמן העברתי שירים. לבסוף תלשתי את האוזניות מאוזניי וזרקתי את האייפוד על הספה. פתחתי את המחברת במהירות והתחלתי לצייר את עצמי במדי צבא. להגנתי ממש לא מתאים לי מדים. ואני גם בטוח שהם יהיו קצרים עליי ברגליים. הפכתי דף וציירתי את עצמי במדי הכדורגל, הרגל שלי נחה על כדור, ידיי בנחישות על מותניי והסתכלתי אל האופק. ליד הכדור בצבצו עלים של דשא. בחנתי את הציור ואמרתי "זה יותר מתאים לי." יותר מתאים ממדי צבא. "מה מתאים לך?" לינק שאל תוך כדי שהוא מרפרף במקרר. לבסוף החליט להוציא רדבול. "לא סתם, חשבתי לי איזה חולצה מתאים לי יותר, החולצה הסגולה-שחורה, או התכלת. של הכדורגל." הראיתי לו את הציור והוא פלט מהפה רדבול "זה יותר מתאים לך. אתה נראה כמו גיבור על." הוא החניק צחוק והתיישב לידי.

המשכתי לצייר מסביב לציור הזה את הרקע. זרקורי אור מהצדדים וקהל רחב ביציע. "ציור יפה בלונדי. זה יהיה מגניב לצייר מעל למיטה שלך." גיחכתי ותוך כדי שאני מתלבש בסקיני חום כהה כהה, גופיה שחורה, כובע של נייק, נעלי אדידס שחורות עם שלושה פסים שקופים בצדדים, ושרשרת זהב עם דפוס של עיגולים- כל שלושה עיגולים יש עיגול קטן יותר. ושעון שחור עם אבנים שחורות.

העברתי נושא "אתה בא לחדר האוכל?" הוא הנהן ונעמד. לינק קרא לכולם ויצאנו מהבקתה, חזרתי לאוזניות שלי ולמוזיקה שלי. ודווקא עכשיו בסדר האקראי הושמע שיר שלא שמעתי מלא זמן

Here comes the sun/ the Beatles

יוצא לי בזמן האחרון לשמוע המון הביטלס. מישהו טפח לי על הגב והסתובבתי לראות מי זה "בלונדי, עזוב את האייפוד שלך ותהיה רגע איתנו. חשבנו לנו לרגע, אם אתה מצייר כל כך טוב אז אולי תעצב לנו את סמל הקבוצה?" זה היה די חייכתי ואמרתי לו "אולי." הוא הנהן והבין שאין לי חשק לדבר אז הוא הניח לי.

ישבנו לאכול באותו שולחן ולא היה לי תיאבון. ולא היה לי חשק ללמוד אז פיניתי את המגש ויצאתי החוצה. נשענתי על הקיר ושמעתי מישהו אומר בלחש כשעברתי לידו. "לא סיכמנו שהוא גותי? עכשיו הוא נראה ערס." כמה צחקקו לעבר מה שנאמר. אני נעמדתי מיד במקומי והסתובבתי לעבר השולחן לראות מי אמר את זה "היי, אני לא גותי ולא ערס, אז תסתום." אמרתי לאיזה ילד שאין לי מושג מה שמו. "תירגע בלונדי, אנחנו סתם צוחקים פה." כיווצתי את ידי לכדי אגרוף "אני נראה לך צוחק?"שאלתי בכעס רב. הילד הרים את ידיו כחף מפשע ואמר "טוב, סליחה. סליחה." הסתובבתי לעבר היציאה וחייכתי לי. הלכתי לקחת את התיק שלי מהבקתה ויצאתי לעבר הכיתה. כל הדרך חשבתי לעצמי "למי יש לי לספר את המידע הזה?" או ששאלתי את האויר "הבנים מהבקתה יודעים?" ואז הגעתי למסקנה הכי טובה "עדיף שאני אעשה את מה שעשיתי תמיד, אני אשתוק. גם ככה אני לא אזכה להישאר פה עד שכולם יעברו למדים." 

בתחושת ניצחון לגבי המסקנה נכנסתי לכיתה והתיישבתי בפינה הכי רחוקה מהמורה בסוף הכיתה. זה היה שיעור ספרות.

התחלתי לתקתק משעמום עם העט שלי, וחשבתי מה לצייר. המורה דיברה על שייקספיר ועל הלילה ה12. רציתי למות מהשעמום כשהמורה שאלה אותי "כשהאחים נראים אותו הדבר, והנסיכה מתאהבת בסבסטיאן, מה התגובה של האחות התאומה שמשרתת את הנסיכה בדמותו של סבסטיאן?" צחקתי ואמרתי "איך היא אמורה להרגיש לדעתך? היא מנסה להתחמק... כמו כל בת אחרת ממערכת יחסים כלשהי." אמרתי את זה בעוקצנות והיה ברור שלא קראתי את המחזה. שמעתי מישהי מגיבה למה שאמרתי. הסתכלתי לראות מי זאת והבנתי שזאת זואי "יותר נכון, הבן האמיתי, סבסטיאן. בורח, הוא לא מכיר בנסיכה והוא דואג לחברו הטוב. אבל הנסיכה טיפשה מידי בשביל להבדיל בין גבר לאישה. האישה שאמורה לצאת עם החבר הכי טוב של סבסטיאן. אבל היא בוחרת להתרחק."כשזואי אמרה להתרחק היא הדגישה את זה. ואני הרגשתי דקירה, כאילו היא דקרה אותי במבטה ובתגובתה. הכיתה עשתה קולות של "אוווווו." המורה הנהנה לעבר שנינו ואמרה "שניכם צודקים. הנערה מתחמקת אבל גם הנער מתחמק. הוא לא מכיר את הנסיכה." היא אמרה "יפה מאוד." והמשיכה את השיעור.

חשבתי כבר שיעיפו אותי על התגובה העוקצנית שנאמרה. אבל היא לא התייחסה אליי במשך כל השיעור. גם אם הייתי מצייר אלף קריקטורות שלה היא לא הייתה עושה סיפור כמו המורה השמנה והמכוערת מג'ינקס.

ג'ינקס. רק השם מחזיר אותי לתקופה הטובה בחיי. אני הייתי שם מהקיץ האחרון ועוד מעט פסחא. אני מתגעגע בטירוף לחדר שלי. לפוסטרים שלי, לאמבטיה שהייתה צמודה לחדרי. לגג רעפים שהייתי יושב בו כל ערב.

"דניאל קום, אתה תאחר למתמטיקה." די העיר אותי בסוף השיעור והסתכלתי בשעון. אספתי את דבריי ורצתי בטיל לשיעור מתמטיקה.

למזלי התבטלו כל השיעורים היום לטובת יום ספורט. יום הספורט אמור להימשך כל אחר הצהריים. זה שימח אותי. עליתי על בגדי הכדורגל והתכוננתי לחימום.

המאמן קרא לנו ואמר "היום אנחנו נשחק משחק מול שכבה י'. לא לבייש את נבחרת בית הספר. אתם תייצגו את השכבה שלכם בכבוד." כולם הנהנו והמאמן אמר "דניאל אתה חלוץ ראשון, שון אתה חלוץ מחליף." זאת אומרת שאס ישב על הספסל כל המשחק. הוא קילל לעצמו והתיישב על הספסל. "אס, לא משהו אישי. אבל אם אתה רוצה אני אנסה לפצוע את עצמי." קרצתי לו והוא צחק. הבנים משחקים כדורגל ואחר כך הולכים לראות את הבנות משחקות בכדורעף. מסתבר שבמגרש הטניס יש אפשרות להגביהה את הרשת ולשחק כדורעף.

עליתי למגרש וראיתי את הילד הייצור שקרא לי ערס וחייכתי חיוך מאיים לעברו. הוא מיד הפנה את מבטו ממני ואמר משהו לחבר שלו. חבר שלו ואני פותחים את המשחק. הקבוצה שלהם מתחילה והכדור שלהם. חבר של הילד הייצור הסתכל עליי, חייך. ליקק את אגודלו והחתים את הכדור בפס רטוב שלו. כאילו סימן לי 'זה הכדור שלי.' הנהנתי ואמרתי לו עם היד 'חכה חכה'.

הייתה שריקת פתיחה ואני רצתי להתקפה.

__________________________

מי שקורא את הספר אני אשמח אם תגיבו לי ותצביעו כל דעה חשובה.

אני רוצה לדעת שאתם נהנים.