אני והצרות שלי

אני אשם

הדמעות לא פסקו. לא חזרתי אל חדרי או עזבתי את העץ מאז שהודיעו לי. שמעתי שקוראים לי הרבה אנשים. דילגתי על ארוחת הצהריים. זואי יודעת שאני מטפס לפה, אך הפעם טיפסתי ממש גבוה. הסתכלתי אל האופק. ראיתי שדות וכפרים קטנים הרחק על ההרים. וכנראה שנרדמתי.

"דניאל אתה פה?" שמעתי את זואי קוראת לי מהענפים הנמוכים. הנמכתי את ראשי כדי לראות איפה היא. היא ישבה על ענף שהיה במרחק של 5 מטרים ממני. לא עניתי לה. לא רציתי לדבר. "דניאל, אני יודעת שאתה פה. הרגשתי את העץ זז עכשיו." היא אמרה. לא עניתי שוב. היא ניערה את העץ ועכשיו תפסתי חזק בענף עבה ואיכשהו הניעור של העץ גרם לי להיתלות באויר כשידיי באחיזה מהודקת על הענף. "ידעתי שאתה פה." הנהנתי ומינפתי את עצמי אל הענף שהיה אל מולי עכשיו. התיישבתי עליו וזואי הייתה עכשיו מטר וחצי מתחתי. "אני יודעת שלא בא לך לדבר עם אף אחד. כולם מחפשים אותך, ואמא שלי סיפרה לי מה קרה. אני ממש מצטערת בשבילך. ובאתי להיות איתך." ירדתי לאט עוד ענף והתקרבתי אליה יותר. ניגבתי את הדמעות עם גב היד שלי. זואי נעמדה והייתה עכשיו עם הפנים בגובה שלי. היא ליטפה את הלחי שלי והיד שלה הייתה קרה. משכתי אותה אליי והושבתי אותה על ברכיי. חיבקתי אותה ובכיתי לה בתוך הכתף. "זאת אשמתי." יבבתי. היא לא הפסיקה ללטף אותי אותי. אני חיבקתי אותה חזק שלא אאבד אותה. והדמעות? לא הפסיקו לזרום. היא לחשה לי לאוזן "הכל יהיה בסדר, זאת לא אשמתך. זה אשמת היקום, הוא זומם נגדנו מזימות. הוא עושה הכל כדי לפגוע בכל אחד מאיתנו. ואני ממש מזדהה עם הכאב הזה."הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לה "אני לא רציתי לדבר עם אמא שלי. לא דיברתי איתה חודשיים, דחיתי את השיחות שלה ושמתי אוזניות כשניסתה לומר לי משהו. דיברתי אליה לא יפה ולא אמרתי לה שלום בפעם האחרונה שראיתי אותה. אני הורס הכל. מגיע לה לחיות. לי מגיע למות, היא רצתה שיהיה לי רק טוב ואני ירקתי לה בפרצוף." המשכתי למלמל שאני אשם ושאני צריך להיות במקומה. זואי נישקה לי את המצח וניחמה אותי.

"כעת אתה רואה, אך אז תראה רק שחור.

היכן לא תעגון מיד צעקתך,

היכן בקיתירון קולה לא יהדהד."

ציטטתי את אדיפוס המלך. הרגשתי כאב במשפט הזה. אדיפוס איבד את ראייתו בתור עונש. הרגשתי את הצורך לחטוף את העונש הזה. "אדיפוס?" זואי שאלה. הנהנתי והיא אמרה "ציטוט יפה, לא כל כך קשור למקרה אבל הכאב. אני מבינה אותו." הרמתי את מבטי אליה והיא ניגבה לי את הדמעות ופרעה את שיערי שהיה דבוק כעת למצחי. "בוא נלך לבקתה שלך, תחליף בגדים ותתקלח. אתה פה כבר שלוש או ארבע שעות." היא ירדה ענף אחד ואני קפצתי למטה מהשלישי. הושטתי לה יד והנפתי אותה מהענף אלי. חיבקתי אותה ונשמתי את שיערה. היא חיבקה את גבי וליטפה אותי. כל הדרך היינו מחובקים. לא רציתי לראות אף אחד, אז השתדלתי לקבור את פניי בשיערה כל הדרך.

שלחתי יד אל ידית הבקתה, היד שלי רעדה כל כך שבקושי הצלחתי לסובב את הידית. זואי פתחה אותה בשבילי. היא סימנה לבנים משהו והם אמרו "טוב." עזבתי את זואי ונכנסתי למקלחת. הקשבתי לשיחה שהתנהלה בסלון. "היא נהרגה, דניאל חושב שהוא אשם והוא לא מצליח להשתלט על עצמו. הוא שבור, מרוסק." לינק שאל "ואיפה מצאת אותו? רצינו לחגוג איתו את הניצחון, הוא נעלם לנו וחיפשנו אותו ארבע שעות." הייתה שתיקה ואז זואי אמרה "במקום שהוא מרגיש בו הכי שליו." היא לא פירטה יותר. הסתכלתי על עצמי במראה שבשרותים. העיניים שלי נראו כמו אבטיח הפוך, אדום ובתוכו ירוק. הלחיים שלי היו סמוקות והיו לי שקיות שחורות מתחת לעיניים. גדלו לי קצת זיפים מהשבוע שעבר. לקחתי קצף גילוח ומרחתי אותו על פניי. לקחתי את התער שלי וקילפתי את הקצף מהפנים. ואז עלה במוחי רעיון. הסתכלתי על התער. הסתכלתי על זרועי הימנית. אל תעשה את זה. קול בראש אמר. קול אחר אמר לי בגללך היא מתה. קירבתי את הסכין אל זרועי ואז הקול הראשון אמר למה לגרום לכל הסובבים אותך סבל? אכפת להם ממך. אמא שלך הייתה רוצה שתמשיך בדרך שהסלילה אותך. היא לא רוצה לראות אותך לפחות עוד עשרים שנה למעלה. אל תעשה את זה. הורדתי את הסכין והתעטפתי במגבת. בלי להסתכל לסלון נכנסתי ישר לחדר ולבשתי בוקסר וגרביים.

התיישבתי בסלון והרגשתי שכולם מסתכלים עליי. "טוב דיי." אמרתי לכולם. זואי הייתה לידי וליטפתי את גבה. מייס קם מהספה וזואי עזבה אותי כדי שמייס יתפוס את מקומה "משתתף בצערך אחי." הנהנתי ואז כל אחד חיבק אותי ואמר שלא תדע עוד צער או דברים כאלה. הנהנתי ואז שמענו דפיקה בדלת. ישבנו כולנו סביב השולחן וקי היה הכי קרוב אז הוא נעמד ופתח את הדלת. "דניאל, אבא שלך בטלפון." הנרי המנהל עמד בכניסה עם בגדי בית. הנהנתי ובאתי אחריו. ביקשתי מזואי לבוא והיא לא עזבה אותי לרגע. "היי זואי, איך את?" הוא שאל אותה. היא הנהנה לעברו ואז הוא שאל אותי "דניאל, אני יודע שזה קשה, אבל אתה תהיה בסדר?" הנדתי בראשי לשלילה. ואמרתי לו "אני אשם." ולא הקשבתי לתגובתו. התיישבתי בכיסא של הנרי וזואי ישבה מולי. הנרי יצא מהחדר להכין לנו תה ואני דיברתי עם אבא "כן אבא?" שאלתי אותו. "דניאל שלי, ליליה. אמא." הוא גמגם ואני התחלתי ליבב "אני יודע." אמרתי לו. "אני רוצה שתבוא כבר מחר הביתה. יש הלוויה. " אמרתי לו "אני אגיע, אבל אני רוצה שחברה שלי תבוא איתי." הוא חשב על זה כמה רגעים ואמר "אני אסדר לכם כרטיס טיסה. בערך שבוע תיעדרו." הוא ניסה לשלוט בקולו. ואמרתי לו "מתי נטוס?" הוא הסתכל על הקיר בתקווה למצוא שעון שיראה את הזמן שעכשיו הוא נמצא. יש הפרש בין השעות של ארה"ב- ג'ינקס ללונדון. אבא ענה "עוד שש שעות תצאו מבית הספר והטיסה עוד 10 שעות. לך לישון עכשיו ילדי שלי. יש לנו יום קשה מחר." לא יכולתי לדבר. לחשתי לאבא "ביי." סגרתי את השפורפרת ולגמתי מהתה שהמנהל הביא לי. "המנהל, זואי באה איתי להלוויה." הוא הנהן ואמר "בסדר מבחינתי. אני כבר איידע את אמא שלה." הוא פנה לזואי ואמר "את רוצה לנסוע?" היא הנהנה ואמרה "אני לא יכולה לעזוב את דניאל, הוא צריך אותי." המנהל הנהן פעם אחת ופנה אליי "מתי אתם טסים?" כחכחתי בגרוני ואמרתי בלחש "עוד שש שעות אנחנו יוצאים מפה. לשבוע." המנהל הנהן ואמר "לכו תתארגנו ותישנו קצת. מחר בשש אתם פה עם המזוודה שלכם." הנהנו שנינו וקמנו מהכיסא שלנו. בדיוק באתי לצאת מהחדר כשהמנהל אמר "דניאל, אם אתה צריך משהו תגיד לי." הנהנתי וזואי ליוותה אותי לחדר שלי. היא אמרה לי "עוד שש שעות אנחנו נצא מפה ותלך להיפרד מאמך כמו שצריך." חיבקתי אותה ופרצתי שוב בבכי. נישקתי אותה והיא מחתה את הדמעות שלי ואמרה "אל תדאג. אני איתך." נכנסתי לחדר והלכתי לישון.