אני והצרות שלי

זואי

"בוא הצידה ונדבר בלי אנשים מסביב." היא אמרה. הנהנתי ועקבתי אחריה הצידה "עדיין קשה לי אחרי מה שקרה. אבל אני החלטתי לתת לך הזדמנות שניה. אני אוהבת אותך וקשה לי בלעדייך. אני מנסה ולא הטלך לי. אתה הפכת להיות כל עולמי והאהבה שלי אליך חזקה מאוד. אם לא מאוחר מידי אני אשמח שנחזור." עמדתי מולה ועיכלתי לאט את המילים. חצי דקה בערך הקיפאון שחשתי נעלם. חיבקתי אותה ונישקתי אותה ברגש. היא חיבקה אותי חזק ולא נתנה לי לנתק את הנשיקה. חייכתי בתוך הנשיקה ואמרתי לה "תודה לך. אני אוכיח לך שאני ראוי להיות שלך." היא צחקקה ואמרה "אתה יותר מראוי." היא ניתקה את הנשיקה ואמרה "אני דיברתי עם אס. הוא מלא רגשות אשם והוא כועס על עצמו." הנהנתי ואמרתי "אני אדבר איתו. למרות שחלק מזה גם אשמתו." שילבנו אצבעות וחזרנו לחבר'ה. "אס. אפשר איתך מילה?" שאלתי אותו. הוא הנהן והתקדם לאט. "אחי, אל תאשים את עצמך. עשית את מה שהיית צריך ואני מאחל לג'ינה לעוף מבית הספר ושלא תהיה לה אהבה. אם הייתי במקומך, גם אני הייתי הולך לספר." הוא הנהן ואמר לאט לאט "כשראיתי את ג'ינה מעלייך חשבתי שאתה בן אדם מגעיל. רציתי להעיף לך מכות. ולהגיד לך שאתה לא ראוי להיות חבר של מישהי מדהימה. אבל בחרתי ללכת אל זואי ולספר לה כמו אידיוט. האהבה בינכם הייתה משהו מיוחד. אהבה שלא ניתן לפקפק בה. ופשוט נגעלתי ממך. חשבתי שאתה רודף שמלות. אני מודה שטעיתי וסליחה שלא אמרתי לך על זה כלום." נתנו אגרופים אחד לשני וחזרנו לקבוצה. המאמן נתן לנו אישור לטייל בג'ינקס ולחזור ב8. זאת אומרת שעה שלמה לטייל. זאת אומרת שאני יכול ללכת לשבת על קולה במכולת האהובה עליי ולהיות עם זואי. כבן זוג, לא כאויב. כאיש שיחה, לא כתינוק המתעצבן על דבר מה שלא קיבל. חייכתי לעצמי ולקחתי את זואי איתי. רצנו לבית שלי ולקחתי את האוטו "לאן את רוצה שניסע?" היא הנידה בראשה לשלילה. ואמרה "למקום שקט." חייכתי והתנעתי את האוטו. נסעתי דרך שביל לתחתית היער. האוטו שלי בנוי לשבילים כאלו. אמנם הוא יצא מלוכלך אבל זה שווה כל דקה. שמתי מוזיקה באוטו ויישבנו על מכסה המנוע. "אני גאה בך על המשחק. ואני כל כך קיוויתי שתישאר שלם. כלומר, שלא תשבור שום יד או רגל או כל איבר אחר." צחקתי ומשכתי אותה אלי שעכשיו היא תהיה בחיקי. "צמאה?" היא הנהנה ושלפתי מהתיק שלי שתי פחיות קולה. דיברתי איתה על כל השבוע הארור הזה. היא סיפרה לי כמה היה לה קשה להיות רחוקה ממני. איך שהיא התנתקה פתאום מהעולם וחזרה להיות לבד. סיפרתי לה שגם אני. ואז הפסקנו לדבר ובהינו בשמיים. העצים הוסיפו לנקודת מבט שלנו. שיחקתי לה בשיער והיא הניחה את ראשה על החזה שלי. היינו רגועים ושלווים. הסתכלתי על השעון ואמרתי "שיט. חמש דקות לשמונה. בואי." היא צחקה והתגלשה מתוך החלון לאוטו. פתחתי את הגג והתנעתי. בדיוק שמו שיר של פינק.
Don't let me get me.
בזמנים אחרים השיר היה מתאים אבל שנינו אהבנו אותו. שרנו אותו בחזרה מהיער. החניתי בדיוק בשמונה וסגרתי את הגג. זואי קפצה מהאוטו וחיכתה לי עד שנעלתי אותו. "אחי,זה נפתח?"לינק אמר לי איך שהוא נכנס לשביל הכניסה. צחקתי ואמרתי "ברור. נראה לך שאני אקנה אוטו מעפן?" הוא צחק ואמר "אני חייב לעשות רישיון כבר." הרמתי גבות ואמרתי "לא נורא. זמנך יגיע." נכנסנו פנימה וראיתי שהמאמן הביא מישהי שתבשל לנו הערב ומחר. בינתיים הוא קרא לנו לשבת על הדשא. "הייתם גדולים. מחר אנחנו נוסעים לשדה התעופה ונטוס למוסקבה." הוא הכריז. ואז הוסיף "קר שם. אז תהיו מוכנים." הנהנתי ואמרתי "אחלה. יש לנו מדים ארוכים ואנחנו מסתגלים לקור. אני מקווה." המאמן חייך ואמר "בתור הקפטן של הקבוצה, יש לך משהו להגיד על המשחק היום?" הנהנתי ואמרתי "אנחנו קבוצה חזקה. ראיתי אתכם משחקים מהצד כשסדקתי את הקרסול. אם תתנו יותר התקפה ותהיו חברים ותדעו להתמסר אנחנו נעפיל לגמר. אנחנו טובים. השליטה שלנו מצויינת ואנחנו משקיעים. אני שמח לראות 100% השקעה. ואני בטוח שזה הגביע שלנו. ההשקעה, היחס בין חברים והטקטיקות. אם נשמור על ההגנה שלנו, ונחזור על המוטו ש'ההתקפה היא ההגנה הכי טובה' אנחנו ניישם אותו. אתם מסוגלים לכל דבר ואני מאמין בכל אחד ואחד מכם. ואני חייב לומר את זה עכשיו. פיוזאפ תנצח בכל מחיר." כולם הריעו ושמחו. חייכתי והמאמן דיבר איתי ואמר לי לעזור לאישה שבמטבח שלי להביא את האוכל. הנהנתי והלכתי לעזור לה. בינתיים המאמן דיבר עם כולם ואמר להם כמה דברים. ואז ראיתי את כולם יושבים על הדשא ומספרים אחד לשני דברים. מה הם עשו בשעה החופשית. זואי באה ועזרה לי ולטבחית. מידי פעם הגנבתי לה נשיקה ואז הטבחית הייתה מכחכחת בגרון ואומרת "תחזרו לעבוד. יש לנו 35 ילדים להאכיל." היינו מסתובבים חזרה אל השיש ומחניקים גיחוך הלוואי והייתי יכול לתאר לזואי בדיוק עד כמה אני אוהב אותה. כמספר הכוכבים בשמיים. כמספר הטיפות שאפשר להפיק ממיי ים. כמספר גרגירי החול על פני כדור הארץ. כמספר העלים הצומחים על כל עץ ועץ בעולם. אני מאוהב בה ואני רוצה שהכל יהיה כמו לפני שבועיים ואפילו לפני חודש. ואני יודע איך אני אראה לה את זה. "אני כבר חוזר. אני חייב לשרותים." הכרזתי וטסתי במדרגות לעבר הקומה השלישית. תפסתי פחית צבע לבנה והחזרתי את הקיר ללבן. לאחר מכן שלפתי מברשת והתחלתי לצייר קווי מתאר. ערבבתי צבעים כדי להגיע לשילוב הנכון. עשיתי את זה ולא שמתי לב שקוראים לי למטה. לא התייחסתי ואז אס עלה במדרגות ואמר "אחי,כולם מחכים ל... ואווו, זה מדהים." הוא אמר כשהסתכל על הקיר. "תגיד להם להתחיל בלעדיי. אני ארד עוד מעט. נשאר לי עוד קצת." הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה היא 10 וחצי. אס הנהן ואמרתי לו "אס. אל תגיד מילה. אני כבר בא." סיימתי לצייר ולצבוע את החלק הפנימי. לקחתי מספר צעדים אחורה ואמרתי לעצמי ולחדר הריק "מושלם." שמתי על הרצפה דף שרושם עליו "צבע טרי." חתמתי בתחתית הקיר את שמי וירדתי למטה "הלכת מכות עם מכחול? מייס שאל אותי. הנדתי לשלילה ואמרתי "הייתי צריך לעשות משהו." הסתכלתי דרך הזכוכית של הסלון שמובילה לגינה וראיתי כתמים לבנים וסגולים ושחורים על החולצה שלי, על הפנים שלי ועל הידיים שלי. צחקתי לעצמי והתחלנו לאכול.
"נו אז מה עשית למעלה?" זואי שאלה אותי ןעניתי לה "כלום. סתם נמאס לי שהקיר מלוכלך אז ניקיתי אותו." זואי חייכה והנהנה כלא מאמינה "אני יודעת שזה שקר. אתה לא יודע לשקר." צחקתי ואמרתי לה "אל תדאגי. זה שקר טוב. אני מבטיח לך שזה לטובתך לא לדעת מה עשיתי." היא חייכה ואמרה "מקווה." כל אחד נכנס להתקלח והקצב לכל אחד 7 דקות מקלחת. הבנים התקלחו קודם ואז הבנות. הייתי כבר במיטה כששמעתי את הבנות אומרות "וואוו." ושמעתי אותן צורחות את זה. פתאום דלת החדר נפרצה וזואי קפצה עליי בחיבוק ואמרה "זה מדהים." חיבקתי אותה והיא משכה אותי במדרגות למעלה והבנים נסחבו אחרינו לראות על מה זואי מדברת. הבנים נכנסו ופתאום מישהו קרא "כפיים לפיקאסו." כולם מחאו כפיים ופתאום מצאתי את עצמי מסתכל על זואי שציירתי וזואי שלידי. היא בכתה. היא בכתה מאושר ואמרה "זה הדבר הכי יפה שיכולת לעשות לי אי פעם." חייכתי ואמרתי לה "עכשיו שיהיה לך לילה טוב ואני מקווה שכולכם תחלמו עליה כמו שאני חולם עלייה." כולם אמרו "אוווווו." חזרתי לחדר ונשכבתי לישון מרוצה מעצמי.
אמרתי לעצמי "לילה טוב" ונרדמתי לפני שהבנים חזרו לחדר. הם היו עסוקים בהתפעלות מהציור שציירתי.