אני והצרות שלי

כעס בלתי מוסבר

הבנים של הבקתה כעסו עליי, הם החליטו לא לדבר איתי עד שאני הולך לדבר עם זואי. זה היה בסדר מבחינתי. היו לי אוזניות ושירים שאני אוהב לשמוע. ומה שהכי אהבתי באייפוד שלי, תמיד הופעל שיר בהתאם למצב רוח שלי. ועכשיו כששמתי את האוזניות צץ השיר

I don't love you/my chemical romance

שרתי אותו לעצמי ותופפתי על ברכיי.

When you go

Would you have the guts to say

"I don't love you

Like I loved you

Yesterday"

ישבתי לאכול ובהיתי בחלל. בכוונה לא נעצתי מבטים ואכלתי עם מוזיקה באזניים. סיימתי לאכול וברחתי מחדר האוכל. לא רציתי לדבר עם אף אחד. והבנתי שאני לא רוצה לשמור על קשרים בין אנשים. אני אמצא דרך אמיתית לעוף מפה ואני אתחיל לתכנן כבר מעכשיו איך אני אעוף מפה.

הלכתי לבקתה. לא היה אמור להיות היום כלום. זה יום ראשון. חשבתי מה לעשות ובסוף החלטתי לחזור לישון.

קי פתח באיזשהו שלב את דלת החדר ואמר לי "אמא שלך רוצה לדבר איתך במזכירות." הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לה "תמסור לה שלא בא לי לדבר איתה." כיסיתי את הראש שלי ועצמתי את עיניי.

בעצם שרפתי יום שלם במיטה. קי קרא לי לקראת 8 לשיחה עם המאמן של הכדורגל. הלכתי בלית ברירה. לא היה לי חשק לצאת מהמיטה. הלכתי לאט לאט למגרש וראיתי שם את כל הבנים בשיחה.

"טוב שהחלטת להצטרף אלינו דניאל." המאמן אמר ואז המשיך בשיחה "אני לא רוצה שתדאגו. אתם לוקחים את האליפות השנה, אני אבטיח לכם שכל עוד תמשיכו להתאמן הכל יהיה בסדר. אני אומר לכם כאן ועכשיו מי שלא חושב שמתאים לו לשחק כדורגל שיגיד אני. לא חסרים לי שחקנים, ואת האמת שזה ההפסד שלכם." הוא שתק ואמר לבסוף "אם אין אף אחד שרוצה לעזוב, אז האימונים יהיו מעכשיו יותר אינטנסיבים." כולם הנהנו ואז המאמן שם יד באמצע ואחריו כולם. אני שמתי בחשש יד אבל כולם צעקו ביחד "פיוזאפ מנצחים." והעפנו ידיים אחורה. המאמן קרא לי לדיבור אישי ואמר "דניאל, אני אדאג שאתה תצליח להביא אותנו למקום הראשון. אנחנו נתעסק יותר בכדורגל בזמן החופשי שלכם. אני קבעתי במערכת שעות שלכם שלפני ארוחת הבוקר ואחר הצהריים יש לכם אימון. כל יום. אם זה קשה לך תגיד לי אבל אם לא, אני מצפה ממך לבוא לכל אימון. בסדר?" הנהנתי ואמרתי לו "שיהיה." הוא הנהן ושחרר אותי.

לא רציתי לחזור לבקתה, הלכתי לאגם וטיפסתי לי על עץ. ישבתי למעלה וציירתי לי. ציירתי את הכוכבים משתקפים באגם, ציירתי את הילדה עם השיער השחור יושבת שם. רגע, מה??? הזזתי את המחברת ציור ובחנתי למטה את השטח. לא היה לה זכר. אבל למה ציירתי אותה? אני לא רוצה לזכור אותה. אני רוצה לשכוח, אני סתם אפתח תקוות ואז לא ארצה לעזוב את בית הספר.