אני והצרות שלי

יום הספורט התחיל

תקפתי וחטפתי את הכדור. הילד שסימן עם אגודלו את הכדור חזר להגנה והבנתי שהוא רק הקשר. לקשרים התפקיד גדול, הם רצים בשני צדדי המגרש, גם מגנים וגם תוקפים. עשיתי כמה תרגילי הטעיה עם הכדור ורצתי בכל המהירות לעבר הרחבה. הבקעתי גול ראשון. כולם הריעו לי ולקבוצה ורצתי בשמחה לצד שלנו.

אחרי הגול השלישי שלי והראשון של כיתה י' המשחק נהיה מלוכלך אצלהם.

כל כמה התקפות התמסרנו וחילקנו את ההעברות בין השחקנים וחברי הקבוצה. כשהעבירו לי את הכדור הילד הזה. הקשר, התגלש על הדשא והעיף אותי 5 מטרים בערך. הרגשתי את המכה בקרסול. השופט שרק וחיכה שאקום. רק שלא יכולתי כל כך לקום. ניסיתי לעמוד והרגל לא החזיקה את הגוף שלי. נפלתי. קראו לחובש. הוא העמיד אותי לראות בעצמו ונפלתי. הוא חבש לי את הקרסול השמאלי ושאל "באיזה רגל אתה בועט?" עניתי לו "ברגל ימין." הוא שאל שאלה אחרת. "אתה עכשיו יכול לעמוד?" ניסתי לעמוד, והשקעתי פחות מאמץ על רגלי השמאלית שכאבה לי. "אתה יכול לשחק?" השופט שאל אותי והנהנתי בקושי. הוא הוציא כרטיס צהוב לילד הזה שעכשיו ראיתי את שמו על גב חולצתו. ב. נלסון. קיבלתי בעיטה חופשית. זה היה קרוב לרחבה, נשארו לנו עוד 10 שניות לסיום המשחק וכל הקהל הסתכל עליי.

10. 9. 8. כיוונתי את זוית הכדור. 7. 6. 5. לקחתי תנופה צולעת אחורה 4. עומד מול הכדור, ממצחי נוטפת טיפת זיעה 3. התחלתי לרוץ לעבר הכדור ושואג כאילו חיי תלויים בזה. בועט בכדור, הקהל מתרומם 2. הכדור עף באויר. 1. השוער עף לצד השני והכדור נכנס לשער.

כולם הרימו אותי באויר ואני לא נהניתי מזה כל כך. רק רציתי שיהיו שמחים. היה הרבה רעש אבל אני לא שמעתי שום דבר. רק ראיתי את זואי מסתכלת עליי ומחייכת. "אחי אתה גדול." שמעתי את לינק צועק. והפניתי את מבטי ממנה. "תודה." אמרתי "אפשר להוריד אותי? כואבת לי הרגל." הורידו אותי בעדינות והתיישבתי על הספסל, נתנו לי לשתות מים. המאמן התיישב לידי ואמר "תתן לרגל שלך לנוח ואני עכשיו בטוח שניקח את האליפות." חייכתי והוא טפח פעמיים על גבי ואמר "היית טוב, אני אהבתי את ההתקפה הראשונה שלך במיוחד, שהתחמקת משלושה מגנים וקשר." גלגלתי את עיניי והמאמן נעמד והלך לקרוא לקבוצה לשיחת סיכום משחק.

"אתם הייתם גדולים, עשיתם הפעם שתי עברות, לא היו לכם צהובים בכלל ולקחתם את כיתה י' בניקוד 4-1. זה הישג מרשים. שנה שעברה השוותם 2-2 ולא היה לכם את דניאל בתור יתרון." כולם מחאו לי כפיים ושניה אחר כך המאמן המשיך את הנאום. "אם לא קרה לדניאל שום דבר רציני ברגל, אנחנו לוקחים את תיכון בקינגהם בקלות ונעפיל לשלב העולמי בקלות." התפרצתי למאמן באמצע הדברים "זה לא יקרה כמובן כי האליפות העולמית לנוער מתרחשת לקראת הקיץ ואנחנו ככל הנראה נהיה כבר על מדים ונלמד להשתמש ברובים." הייתה שתיקה ואז התחילו בבת אחת טונות של שאלות.

כשהמאמן הצליח סוף סוף להשתיק את הקבוצה הוא פנה אליי "דניאל? איך אתה יודע שאחרי המחצית הזאת אתם תתחילו להתאמן באימונים צבאיים?" הסתכלתי על כל חבריי הקבוצה ואז הסבתי את מבטי לעבר המאמן. לא הורדתי את מבטי כמו שאני עשיתי תמיד. אמרתי לו "אתה חושב שאני לא שומע את כיתה י"ב רצים בלילה ואומרים איזה מזל יש לנו שעוד לא עברנו את המחצית הראשונה? אתה חושב שכל הבית ספר הזה משדר ביטחון ושמחה? כולם פה עם עבר קשה וכולם עם תיק במשטרה או אזהרה כלשהי. עשיתי אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה שאתם כן בית ספר צבאי. ושאלתי את אחד החיילים שעמד ליד שדות בית הספר.שבמקרה הוא בכיתה י"ב." המאמן התחיל להילחץ ואמר לי "לך מפה עכשיו." סוף סוף עפתי מכיתה/ שיעור/ שיחה עם מורה או מאמן כלשהו בבית ספר הזה.

חייכתי ויצאתי החוצה. בחוץ ישבה זואי. היא נעמדה איך שראתה את פניי. המשכתי ללכת בלי להתייחס אליה יותר מידי. "מה הסיפור שלך עכשיו? בלונדי?" הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי לה "אל תשגעי אותי עכשיו."  רצתי בצליעה ונשכבתי על הדשא ליד האגם. פתחתי את התיק שלי והוצאתי אייפוד. הבריחה הכי מושלמת שתמיד הייתה לי. אבל חיכיתי עם המוזיקה. הסתכלתי על הרגל השמאלית שלי שהייתה עכשיו נפוחה. קיללתי בקול ואמרתי "לא רק יד שמאל, עכשיו גם רגל  שמאל. נגעתי ברגלי והתכווצתי. הורדתי לאט את התחבושת והרגל שלי הייתה שחורה. בקושי הצלחתי לקלף את הגרב מהרגל. הנעל הייתה בצורה של חציל גדול. ועכשיו הייתי בטוח שאני לא אצליח להחזיר את הנעל למקום. הרמתי את התיק ובתוכו שמתי את הנעל, הגרב, האייפוד ואת התחבושת. קפצתי על רגל אחת כל הדרך למזכירות.

הדרך מהאגם למזכירות ארוכה מאוד. אני חייב לציין שכל כמה רגעים נפלתי. "דניאל?" המזכירה שאלה אותי. הנהנתי והיא שאלה "מה קרה?" לא יכולתי לדבר. הידקתי את לסתותי כדי שלא אצרח מכאבים. רק הרמתי את האצבע והצבעתי לעבר הרגל שלי. היא כנראה ראתה את מבטי המיוסר, כי כשראתה את המבט היא הורידה את מבטה לרגל והחווירה מיד. כל הצבע שהיה על פניה נעלם כלא היה. היא הרימה את השפורפרת וחייגה מספר כלשהו "פיליפס? בוא, זה דחוף." היא קראה לפיליפס שאין לי מושג מי זה. אחרי שתי דקות ראיתי איש צעיר, לא יותר מגיל 25 עם שיער חום וגובה ממוצע רץ לעבר המזכירות. הוא הסתכל על המזכירה, ואז עליי. ואז על האצבע שלי שכיוונה אל הרגל. ואז הוא ראה את הרגל. "איך זה קרה?" הנדתי לשלילה ומשכתי בכתפיים. ותוך כדי חריקת שינים הצלחתי לסנן "כדורגל, ריצה." הוא עשה כמה טלפונים ותוך שעה ורבע הופיע אמבולנס.

נרדמתי על הכיסא כהרופא בדק לי את הרגל. הוא העיר אותי ואמר לי "שמע, נצטרך לנקז את הדם שהצטבר לך ברגל." גלגלתי את עיניי ואמרתי "רק תעיפו את הדם הזה ואת הנפיחות הזאת מפה. לא רוצה אותה ברגל שלי." הרופא נאנח ואמר "אתה יודע שזה יכאב." משכתי בכתפיי ואמרתי "לא יכול להיות יותר גרוע משזה עכשיו." הרופא הסתכל על המזכירה ואז עליי. המזכירה הביאה לי איזה מכחול עץ ואמרה לי לשים את זה בפה לרוחב. לא הבנתי למה אבל שמתי. הרופא ספר עד שלוש ובעזרת מחט הוא דקר לי את הרגל. הדבר היחיד שראיתי היו שפריצים של דם וכאב אדיר ברגל. נשכתי את המכחול והוא נשבר לי בפה. צרחתי ואני בטוח שכל בית הספר שמע את זה. הרופא ציקצק בלשונו ואמר כמה מילים. אני לא הצלחתי לשמוע כי כאב לי לשים לב לסובבים אותי. הרופא אמר עוד כמה מילים לסובבים והתחילו להביא לי מים. שתיתי אותם ואז ניסיתי להיעמד, אך הושיבו אותי. כבר הפסקתי לשים לב כמה אנשים בחדר. בסופו של דבר הייתי צריך לנסוע באמבולנס לבית החולים הקרוב. אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי להעלים את הכאב. מישהו תקע לי מחט בזרוע הימנית וראיתי שחור ולא יותר מזה.