אני והצרות שלי

היום שאחרי מחר

כשחושבים על קנדה. מצפים שעצי מייפל יתגלו לפנינו. זה לא הכי נכון... עד עכשיו ראיתי יותר בניינים מאשר עצים. בכל מקרה שלשום הגענו לטורנטו והיום בערב המשחק. האלים של טורנטו משחקים מולנו ואנחנו מתארחים אצלם. התארגנו לנו במלון לקראת המשחק. וגם אני חייב לציין שאנחנו נחים טיפה אחרי אימון. אם ננצח במשחק הזה אז אנחנו מעפילים אוטמטית לרבע הגמר. אין לי מושג איך זה בדיוק עובד אבל סבבה.

התאספנו במגרש בו נשחק והתחלנו להתחמם. אחרי כל החימום והשיחות עידוד הרגילות חיכינו שהקבוצה השניה תעמוד מולנו. אותו מערך שהיה לנו לפני חודש. ולפני שבועיים. אז הם עמדו. להפתעתי הרבה רובם היו גבוהים יחסית. וכשאני אומר יחסית אני מתכוון שהם חצי ראש מתחתי.שנינו (הקפטנים) נעמדנו במרכז המגרש והתלנו מטבע. קנדה פתחו. הקהל התחיל לשאוג והריכוז בכדור הפך קצת יותר קשה. כל המחצית הייתה על מערך ההגנה החדש שבנינו לפני חודש. אם לא היינו מחזקים את ההגנה, היינו חוטפים לפחות שלושה גולים. כל פעם שהכדור עבר את החצי. מישהו דאג לאבד לנו את הכדור. קנדה היא קבוצה חזקה. יאמר לזכותם. הם התמסרו המון. כך שקלטו אותנו רצים הולך ושוב, קדימה ואחורה. השחקנים לא נהגו כלל וכלל בצורה ספורטיבית. הם באו למלחמה על הכדור. היו להם כבר שלוש עבירות תוקף. אחרי זמן רב שנראה כמו נצח הצלחנו להיכנס זואי ואני לרחבה שלהם וברגע האחרון, הרגל שלי החליקה והכדור עף מעל הרשת. עמדנו עדיין על אותה תוצאה 0-0. אני מעריך שנשארו לנו עוד 5 דקות לסוף המחצית הראשונה. השופט הכריז הארכה של דקה. לא קרה כלום בדקה הזאת.

ישבנו עכשיו והמאמן אמר "חברים, אני יודע שאתם עייפים אבל אתם חייבים לתת את כל הכוח שלכם. להכניס לפחות גול אחד ולמנוע גול מהקבוצה השניה. יש לכם 45 דקות להוכיח שאתם ראויים לעלות לרבע הגמר. וכשמדברים התקפה אז עד הסוף. ובבקשה. תשתדלו לא להיפצע כי אנחנו זקוקים לכל אחד ואחת מכם. עכשיו תעלו ותעפילו לגמר."

עלינו למגרש וכאילו מישהו הפעיל מתג. לא נתנו לקבוצה השנייה לגעת בכדור. התמסרנו והפעם הם רצו אחורה וקדימה ולצדדים. קי מסר לי ואני לזואי. הגענו עד לרחבה וכשזואי בעטה בכדור השוער שלהם העיף את זה החוצה. קרן. קי עמד וכולם התקבצו. הוא בעט את הכדור. אני נגחתי בכדור ועוד ראש נגח בי. עפתי אחורה ולא זזתי כמה רגעים. זואי באה לבדוק שאני בסדר. נעמדתי כשאני אוחז בראשי. ואמרתי לה "אני בסדר. אני בסדר." המשכנו לרוץ כי הכדור עף אחורה. אם החזיק בכדור עכשיו. הוא מסר למייס ומייס החזיר לו. הם איבדו את הכדור. עכשיי חזרנו לאותה מתכונת שהייתה קודם. מנסים להשיב את הכדור. הסתכלתי לרגע על הקהל. ראיתי ברקע אנשים. אבל אחד תפס לי את העין. באותו רגע. כל שהתחשק לי היה לעזוב את המשחק עם זואי ולברוח הרחק מכאן. חטפו לי את הכדור.

נותרו עשר דקות לסיום המשחק. עדיין 0-0 אבל הכדור בידינו. בקו הרחבה שלנו. השוער בעט רחוק את הכדור. אם הוריד אותו לרצפה והתחיל לשעוט קדימה. פתאום הגיח משום מקום שחקם קנדי בריון. הוא החליק על הדשא ופגע ברגלו של אם. אם התגלגל באויר ועף על הגב והשופט שרק. נעמד לידו והוציא צהוב לקנדי. הייתה לו בעיטה חופשית. הוא בעט בכדור והעיף אליי אותו. תפסתי את הכדור והתחלתי לרוץ איתו. דאגתי בפעולת הסחה שהשוער יצא מהשער, מסרתי לזואי וזואי הייתה בנקודה שלא יכלה לבעוט. במהירות היא החזירה לי את הכדור ובעטתי אותו לתוך השער בעוצמה שלא תתואר. הקהל שאג ומחא כפיים. רק איש אחד ישב ובהה בי. לא רציתי אפילו להגות את שמו אבל הייתי חייב. הסתכלתי על זואי בלחץ וסיננתי מפי בשקט "זו. ריצ'רד." היא הסתכלה לאן שהבטתי ונרתעה בבת אחת אחורה. הגיתי רעיון במוחי. אבל שיגמר המשחק "תישארי קרובה אליי." נותרה חצי דקה לסיום המשחק. המתח שלי גבר עם כל שניה שעברה. ראיתי את זה גם אצל זואי. השתדלנו למרוח את סוף המשחק.

השופט הכריז על סיום המשחק. איך שהייתה שריקה. חטפתי את ידה של זואי, בלי להסתכל אחורה התחלנו לרוץ. שמעתי צעקות ברקע "זואי. דניאל תחזרו." לא עניתי אפילו כי זה היה נותן לו יתרון אדיר. ראיתי שכמה אנשים מתחילים לרדוף אחרינו. רצנו רחוק ככל האפשר. זואי ואני באותו קצב.

******************

תודה לרונן לסניק שעזר לי להגות רעיונות. ושמע את החפירות שלי על הספר נונסטופ. עזר לי לחשוב ועזר לי להרהר בהמשך וישב עד השעות הקטנות של הלילה בשביל שהפרקים יצאו מושלמים.

תודה לקוראים המעריצים את הספר. בלעדיכם הספר לא היה מצליח.

תודה רבה לדור ורדי. הקורא העוזר והנותן רעיונות.

הספר הבא יתפרסם בקרוב. מקווה שנהנתם. מחכה לפידבקים.

הספר החדש נקרא אני והצרות שלי 2:תהום. תראו את זה מופיע בדף שלי של הwattpad

אוהבת אליענה ♡