אני והצרות שלי

קולנוע של אימה

אחרי ששוני ענתה על החידה בסוף הנסיעה. היא הבינה שהמאמן ראה אתמול את מלך האריות והפך את הסרט לסיפור אמיתי כולנו נגנבנו. המאמן הכריז שהגענו לקולנוע וכולנו ירדנו מהאוטובוס. לאט לאט התחלנו להתקדם לבית קולנוע. זואי לחשה לי באוזן "אני שמחה שהחלטת שנלך לאמא שלך בקיץ. סוף סוף תהיו ביחד ואני אכיר אותה יותר טוב." חייכתי ואמרתי לה "את תכירי אותה כל כך טוב שזה יגרום לך להתגעגע לבית הספר." היא צחקקה וקי עקץ אותנו "תפסיקו להתלחשש אנחנו גם רוצים לשמוע אתכם. אתם דבוקים אחד בתחת של השני. זה לא עובד ככה. יש לכם חברים." צחקנו יותר חזק. קי חטף אותי מזואי ואמר "בוא תחרות. המפסיד יושב בצד." צחקתי ואמרצי "צא." רצנו עד לאולם הקולנוע וקי הפסיד בהתערבות. אבל בגלל שאני כל כך נחמד אמרתי לו "שמע. אני וזואי נשב לידך בכל זאת." הוא צחק ואמר "טוב." חיכנו שכל השכבה תדביק פער ובינתיים ישבנו ודיברנו על מה שהנשיא אמר לי. שהוא לא באמת אמר אבל זה הכי קרוב לאמת. "אז הוא הזמין אותי להישאר בקיץ עם המשפחה שלו כמחווה של ידידות. על זה שאמא שלי מתה וכל זה." קי פער את פיו ושאל "ברצינות? והסכמת?" חייכתי והנהנתי. הוא התחיל להביא לי אגרופים בצחוק והחזרתי לו גם בצחוק. צחקנו ואז המאמן שאל "הכל בסדר?" צחקנו והנהנו שנינו. נעמדנו וחיכינו להיכנס עם כולם. היום ההקרנה היא רק שלנו מחר זה של בית הספר ששיחקנו מולם ושבוע הבא זה אצל הנשיא. נכנסנו לתוך האולם והתיישבנו כל אחד בכיסא. האולם היה יחסית חצוי באמצע אז ישבנו כשקי ישב ליד המיבר, אני ליד קי וזואי לידי. כולם התמקמו במקומות והקריין ביקש מאיצנו להיות בשקט וליהנות.

התחילו הפרסומות ואני דגדגתי את זואי. היא התכווצה בצורה מצחיקה. לבסוף היא נרגעה ואז המשכתי לדגדג אותה. המאמן טפח לי על הכתף ועשה "שששש" צחקנו והפסקתי עם הדגדוגים. לפתע המקרן כבה. האורות נדלקו והייתה שתיקה. ואז כולם התחילו לדבר. "אני הולך לבדוק מה קרה." אמרתי. נעמדתי והתקרבתי לדלת היציאה. פתאום שני בריונים דחפו אותי אחורה ואמרו "תחזור עכשיו למקום." אחריהם נכנסו לפחות עוד עשרה אנשים. "כולם לשבת עכשיו ולסתום פיות." האיש שדחף אותי אחורה צעק. לא ראיתי את הפנים שלהם כי הם לבשו מסכות. הוא שלף אקדח ואז כולם צרחו. הוא דחף לי את האקדח בגב והוביל אותי חזרה למקום. התיישבתי וחיבקתי את זואי חזק שהיא התחילה לבכות. "מי זה הבן של ליליה?" הוא צעק. לא רציתי לענות ואף אחד לא העז להוציא מילה מהפה. הבנות החניקו קולות יבבה והאיש הזה צרח שוב "הבן של ליליה קום ואנחנו לא נפגע באף אחד." לא נעמדתי. הייתי פחדן. האיש הזה דרך את נשקו וירה לעבר אחד הכיסאות. "קום או שזה יזוז לעבר האנשים פה." המאמן נעמד ואמר "עזוב אותם בשקט.הם בסך הכל ילדים!" האיש כיוון אקדח אל המאמן ואמר "שב." המאמן ישב והאיש התחיל לנאום את נאומו. "הבן של מישהי שעובדת במוסד, יושב פה בינכם. אנחנו חברים בכנופייה ענקית. לפני שבועיים היא גרמה למותו של בן דודי הצעיר. היא תשלם על מעשייה ועל זה אני רוצה להחליף מילה או שתיים עם הבן שלה. עכשיו קום ותראה את עצמך." מה? מוסד?!?!!! זואי חיבקה אותי חזק ולא העיזה לומר לי שהכל יהיה בסדר. נחטפנו ועכשיו רוצים להרוג אותי בגלל אמא. "לא רוצה לקום? אין בעיה. מעכשיו אף אחד לא זז מפה. לא לשרותים, לא לאכול ולא לשום מקום. כל 12 שעות מישהו הולך למות פה. ואם אני הורג במקרה את הבן של ליליה אז חבל. יהיה פה טבח ואף אחד לא ידע על זה." באתי להיעמד ושתי ידיים תפסו אותי ולא נתנו לי לזוז. קי וזואי. "שלא תעז לעמוד. אנחנו נציל אותך." הוא אמר לי בשקט בשקט. ניערתי את הידיים שלהם ואמרתי "מה אתה חושב? שלא שומעים יריות מבחוץ? שהסדרן אין לו מפתח? שמישהו לא יבין שנעלמנו?" האיש הזה צחק ואמר "תראו את עז המצח הזה שקורא עליי תיגר. שב מיד." הנדתי בראשי לשלילה ואמרתי "לא רוצה. אני אדבר כמה שארצה. שוד לא שוד. אתם נוטלים חיים של 35 בני נוער רגילים. ועוד שני מבוגרים. אתה חושב שלא ידעו על זה? אתה חושב שלא ידעו מהמוסד מזה? המקום מלא במצלמות. ליליה הזאת בטח כבר יודעת ובטח היא בדרך לפה. אתם לא תפגעו בבן שלה. אתם לא תוכלו. כל רגע תגיע החולייה שלה. ואתם כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון." האיש התקרב לאט לאט ואמר "מה שמך?" לא עניתי. הוא הצמיד את האקדח לראשי ושאל "תענה לי. איך קוראים לך." צחקתי ואמרתי לו "דניאל! יש בעיה?" האיש תפס לי טת השיער ומשך אותי אל הבמה. "והבן שח ליליה וייט מדבר סוף סוף. מה חשבת שאנחנו לא יודעים את השם של הבן שלה?" צחקתי ואמרתי לו "איך היא הרגע את בן דוד שלך אם היא מתה כבר חודש?" כולם התנשמו באנחת רווחה. ואז האיש הזה צחק ואמר "היא עבדה עליך ואתה יודע את זה. שמעתי אותה אתמול מדברת איתך. ומקורות אמינים סיפרו לי שהיא ליוותה אותך לבית החולים לראות את חברתך."המאמן נעמד ושאל "דניאל זה נכון?" ניגבתי דמעה אחת והנהנתי. האיש שוב משך לי בשיער והושיב אותי על כיסא עץ שהיה מאחורי הקלעים. הוא קשר אותי וסתם לי את הפה. "אני אגיד לכם. אמא של דניאל עובדת במוסד. היא עובדת עם סוכנת שאי אפשר לגבור עליה. שמה של הסוכנת הוא אלי. היא הפילה את השלטון באיראן. היא פיצצה כנופיות ורצחה אנשים פושעים. את בן דודי, ליליה רצחה על רקע של סמים. וכשמישהו הורג את אחד הקליינטים שלי, זה לא נגמר טוב. אני מתכוון להחזיר לה באותו מטבע. דניאל וייט. אתה הולך לסבול. אתה הולך להצטער על הרגע שנולדת. ומי שינסה לזוז מכיסאו. ימות." הוא הביא לי אגרוף לפרצוף ואמר "אתה תסבול עכשיו. ואתה הולך למות מוות ארוך וכואב." הוא שלח לי פצצה לאף והתחילו לרדת לי שפריצים של דם. הבנות צרחו ואני התעלפתי.