Smile Again // Lashton // Hebrew

פרק 7

זה היה אחרי בית הספר שלוק שמע את אימו קוראת לו מחדרו, אומרת שיש לו חברים שבאו אליו. לוק חייך, מידית מקווה ומתפלל שזה היה אשטון. הוא היה מבולבל למה הוא נרתע מוקדם יותר, מה שנראה כמו כאב, והוא רצה לדעת למה.

בכל מקרה, הוא התבאס שראה את קאלום ומייקל מופיעים בפתח חדרו, פנים מלאות באשמה והתנצלות. לוק נאנח, "מה אתם רוצים?"

קאלום סגר את הדלת והשניים לקחו מקום בשולי המיטה של לוק. הבלונדיני נעץ בהם מבט חודר, הוא שנא איך שהם העליבו את אשטון, קוראים לו פריק ועושים ממנו צחוק. זה חצוף ופשוט לא בסדר.

אף לא פעם אחת לוק עבר בריונות, הוא היה יותר מידי אהוב בשביל זה (לא שהוא היה רברבן). אבל, הוא ידע שזה חייב לכאוב ושזה ממש מוריד את הערכה העצמית של אנשים. רק לראות את פניו של אשטון, כל כך מלאות בשוק וכאב, הכאיבו לילד והוא רצה לוודאות שהוא לא יראה את זה שוב.

מייקל דיבר, "אני מצטער לוק."

"אני לא יודע למה אתה מתנצל אלי," הוא אמר בכעס, זועף בשניים.

הם הסתכלו אחד אל השני מודאגים, ואז קאלום אמר, "אנחנו לא היינו צריכים לעשות צחוק מאשטון. זה היה חצוף ואנחנו מצטערים."

"טוב, אתם צריכים להתנצל בפניו. אתם לא מבינים שמה שאמרתם פגע בו! זה בריונות וזה יכול להוביל להתאבדות, אתם רוצים להיות הסיבה למוות שלו? לעזעזל, אתם רוצים שהוא ימות וזהו?!" זעמו של לוק היה מפתיע.

קאלום ומייקל היו על סף דמעות, הם לעולם לא הבינו שהדברים הכי קטנים יכלו להשפיע על חיים של מישהו אחר. אבל במיוחד, הם לעולם לא ידעו שללוק אכפת כל כך מהילד שהוא מכיר רק כמה שבועות.

הם לעולם לא הכירו את אשטון-הילד שלעולם לא מדבר-בגלל שהוא לעולם לא דיבר למישהו. שניהם מצאו אותו כמוזר ומפחיד. הוא רק ישב שם ובהה ברצף כמו שלב לעולם לא יפספס דפיקה.

מייקל מצמץ מעבר דמעותיו, אומר, "אני כל כך, כל כך מצטער. אני-אנחנו-אני אפילו לא...כמובן שלא רציתי שימות! אני מקושי מכיר אותו-"

"וזה למה אתה לא היית צריך לשפוט אותו ולקרוא לו פאקינג פריק שהוא רק בן אדם מייקל! יש לו רגשות, אפילו אם הוא בקושי מראה אותם, יש לו אותם והוא נפגע בדיוק כמו שאנחנו היינו," לוק השיב בחריפות, מעלה קיטור מרוב זעם.

קאלום עטף בידו סביב מייקל שהשיב במהרה, "אנחנו יודעים, ואנחנו נפסיק אוקיי? אנחנו לא אוהבים אותו אבל לא נעשה ממנו צחוק אוקיי? אנחנו מצטערים, ברצינות אנחנו כן. הוא חבר שלך ואנחנו נכבד אותו."

ועם זה, הם עזבו ולוק נשאר מבולבל, תוהה למה הוא כל כך התעצבן ממה שהם אמרו לאשטון.

-

בבית הספר ביום שלאחר מכן, אשטון היה שקט ואפילו לא הסתכל לעבר לוק. הנער הגבוה יותר היה סקרן. הוא רצה לדעת למה אשטון תמיד לובש שרוולים ארוכים, למה הוא נרתע שהוא נגע לו במפרק היד.