A moment of silence/רגע של שקט

פרק 5 - חברים חדשים

התחלתי ללכת במסדרונות הזרים לי כל כך .
הולכת עוד ועוד, פונה שוב ושוב, פותחת בזהירות דלתות ולא מוצאת שום מקום מעניין, אז החלטתי לצאת החוצה, הגנים המלכותיים היו יפיפיים, כל כך מטופחים.
הלכתי לייד קירות הטירה, פניתי בפנייה ופתאום ראיתי דלת פתוחה, הצצתי וראיתי כלי המכונאות תלויים על הקירות או מונחים על המדפים.
הבזק של זיכרון לתקופה שהייתי בונה מטוסים, שעונים, צעצועים ועוד כל מיני מכשירים שונים עד שאמי אסרה עלי להתקרב לדברים כאלה היא אמרה שאלה לא דברים שנסיכה צריכה לעסוק בהם אבל היא לא כאן עכשיו נכון? היא לא תדע.
נכנסתי לחדר וחיוך התפרש על שפתי, עיני קיפצו לאורך כל החדר על המדפים היו כל מיני מכשירים חלקם שלמים וחלקם שבורים.
פתאום שמעתי מאחורי קול מיואש ״אוווף״ קול צעק.
הלכתי לכיוון הקול ומצאתי את לאו הקטן מחזיק מברג ורוכן מכל שעון ישן מפורק.
״הכל בסדר״ שאלתי והוא קפץ בבהלה למשמע קולי והסתובב אלי במהירות.
״מה את עושה פה?, את...לא אמורה...״ גמגם ועיניו טיילו לכל מקום רק לא עלי.
״אני מצתערת  אני אלך״ אמרתי והתחלתי להסתובב, זה ברור שזה המקום שלו אני לא יהרוס או יקח לו אותו.
״לא״ אמר לאו במהירות והחזרתי אליו מבט מבולבל
״אני מתכוון... סלחי לי לא התכוונתי את פשוט הבהלת אותי את מבינה אף אחד לא מגיע לכאן ו... אני... אני פשוט נבהלתי״ קולו נהייה שקט יותר ככל שדיבר ומבטו הושפל בסוף
״אל תדאג זה בסדר, הסוד שלך שמור אצלי, הדלת היתה פתוחה ואני נזכרתי עד כמה רציתי מקום כזה לעצמי כשהייתי קטנה יותר״ אמרתי ונאנחתי
״את אוהבת מכונאות״ שאל בהתפעלות הנהנתי
״אני יכולה״ שאלתי והצבעתי לשולחן שעליו היה מונח השעון המפורק
לאו הנהן, התקרבתי והסתלקתי על החלקים המפוזרים
״אז מה הבעיה״ שאלתי
״אני מנסה לתקן את השעון הזה אבל החלקים פשוט לא מסתדרים לי למרות שאלו בדיוק אותם חלקים שהיו אצלי כשעוד עבד״
הסתקלתי על החלקים המפוזרים, מדמיינת אך כל אחד מתחבר מסדרת אותם כפי שדמיינתי אבל משהו חסר
״אני חושבת שחסר משהו״ אמרתי
לאו גירד את
ראשו חושב איזה חלק יכל להיות חסר, קמתי עוברת על המדפים שבחדר
״אני חושבת שמצאתי״ אמרתי וחזרתי לשולחן, פתחתי את ידי ושם היה גלגל שיניים קטנטן, לאו לקח את הגלגל שיניים וניסה לחבר אותו בכמה מקומות עד שהצליח
״ממש כמו כפפה״
״תודה אני לא חושב שהייתי חושב על כך״ אמר לאו והתחיל להדק את הברגים
״מובן שהייתה חושב על כך רק עכשיו לקח לך פחות זמן... טוב אז נראה שעבודתי כאן הסתיימה להתראות״ אמרתי קמה ומתקדמת לדלת
״רגע אלכסנדריה, אמ... את ממש מגניבה״ אמר לאו ושיחק עם רגלו בסדק שברצפת הבטון הישנה
״תודה גם אתה ואתה יכול לקרוא לי אלכס״ לרגע עלתה אמי למחשבותי והוספתי ״כששנינו לבד״
״את יכולה לבוא עוד פעם את יודעת כדי לעבוד גם על דברים היה כיף לשתף עם משהו את כל זה״ אמר לאו
״תודה אני אשמח״ אמרתי ויצאתי

המשכתי ללכת עדיין חוקרת את האיזור פתאום הרחתי את זה, את הריח המוכר והלא תמיד נעים של סוסים, מיהרתי ישר עדיין נצמדת לקירות הטירה
עמדתי בפתח האורווה היא היתה ענקית כמו כל דבר המקום הזה (בתמונה).
התקדמתי בצעדים מהירים לסוסים מטיילת ביניהם עד שהגעתי לסוס יפיפה בצבע חום כולו, הוא התקרב אלי, שלחתי את ידי לראשו מעל לדלת התא וליטפתי אותו, הוא התקרב ואני ליטפתי אותו עם שני ידי בחיבה.
״אך קוראים לך חמוד״ הסתקלתי כל הדלת שהיה כתוב לילה אוי היא לא זכר
״לילה איזה שם יפיפה״ המשכתי ללטף אותה בזמן שפתחתי את דלת התא נכנסת וסוגרת אותה מאחורי
״וואו ממש נס קורה כאן״ אמר קול מצד ימין, פניתי אליו את מבטי.
עמד נער בעל שער חום ועיניים חומות ירוקות, הוא היה גבוהה והעל כתפיים רחבות, הנער נשען על משקוף הדלת של התא של לילה בבטחון רב.
״סליחה״ שאלתי את הנער מבולבלת
״לילה אף פעם לא מרשה לאף אחד ללטף אותה חוץ מניק״ אמר והתקרב
״מי זה ניק״ שאלתי, הוא הרים גבה וגיחך
״הנסיך ניקולס״ אמר כאילו זה מובן מאליו
״אה לא ידעתי שיש לו כינוי״ ולמה שאני אדע
״אז מי את? אני לא חושב שראיתי אותך קודם בארמון אבל אי אפשר לדעת״
הייתי המומה הוא לא זיהה אותי, הוא לא יודע מי אני, בחיים לא נתקלתי במשהו שלא הכיר אותי זה מרענן
כל בחיים שלי התייחסו אלי בצורה מסויימת בגלל שמי אף פעם לא בצורה שהיו מתנהגים לאדם רגיל תמיד רציתי להיות נורמלית
״אלכס״ אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, הוא הושיט את שלו ולחץ אותה.
״כריסטופר״ אמר וחייך אלי
״אז מה נערה יפה כמוך עושה באורווה ועוד בלבוש כזה״ שאל, משכתי הכתפיי וחזרתי ללטף את לילה.
״סוסים זה אחד הדברים האהובים עלי, יותר קל להיות איתם מבני אדם לפחות...והלבוש, טוב הכריחו אותי להתלבש כך, עם זה היה תלוי בי הייתי לובשת משהו אחר לגמרי שמלות זה פשוט נורא״ אמרתי, שלחתי לו מבט קצר וראיתי שהוא מסתקל עלי בעיניין רב.
״טוב מי כמוני יודע״ אמר, הסתקלתי עליו וצחקתי הוא הצתרף אלי, קמרון היה מסתדר איתו מצויין.
אחרי שנרגעתי נאנחתי, הפסקתי ללטף את לילה ויצאתי מהתא.
״אני באמת לא ראיתי אותך בארמון לפני היום או אני עושה מעצמי אידיוט ושחכתי״ שאל
״לא אתה לא טועה אני הגעתי רק אתמול״ זה היה נכון
אני רק רוצה להיות נורמלית לדעת אך יקבלו אותי עם לא ידעו שצריכים להיות נחמדים אלי או לדבר אלי בצורה מכובדת
״איזה מזל לרגע חששתי שאני יעשה רושם רע״
״אוי אל תדאג תמיד יש מקום לשיפור״ הקנתי אותו
״עד כדי כך אה?״
״עד כדי כך״ גיחכתי
״טוב אז נראה שאני אצתרך פשוט לעבוד קשה כדי לפצות אותך על הרושם הראשוני הזה״ אמר בשעשוע
״כנראה שתצתרך״ אישרתי וצחקקתי
״נראלי שכדי שאלך״ אמרתי אחרי שקט קצר, אני בטוחה שאלנה מחכה שאחזור כבר.
״אם כך״ הסתובבתי אליו והוא קד אלי ״שמחתי לפגוש אותך אלכס״ אמר ולרגע נתקפתי מתח עד שראיתי את חיוכו המשועשע וגיחכתי, קדתי קידה חזרה.
״אני מקווה שדרכנו הצתלבו שוב״ אמר והמשיך לחייך אלי ומצאתי את עצמי מחייכת אליו פעם נוספת.
״כך גם אני״ אמרתי והלכתי חזרה לחדרי מחייכת, זה נחמד לפגוש משהו שלא הכיר אותי בתור מה שאני מייצגת, אני יכולה להיות מי שאני רוצה, אני יכולה סוף סוף להיות אני.