A moment of silence/רגע של שקט

פרק 7 - המילים ששברו אותי

עברו יומיים מהתה עם המלכה ופנלופי והרגשתי קצת יותר נינוחה בארמון למרות שלא הרגשתי שייכת עוד, אני לא חושבת שאי פעם ארגיש שייכת.
אני מעבירה את זמני בין האורווה עם כריסטופר ולילה לבין מוסך המכונאות עם לאו לבין השעורים הפרטיים של פנלופי בציור, היו לי גם כמה פגישוצ קטנות עם המלכה כאשר נפגשנו במסדרונות או בגנים אך היחידים שעוד לא שוחכתי איתם כלל אוכלל הם המלך וניקולס.
עם המלך אני לא מעוניינת לדבר, זיכרון קולו הקר עדיין עושה לי צמרמורת, וניקולס... ניקולס מביט בי בכעס והאשמה, אני לא מצליחה לעלות בדעתי מה כבר יכולתי לעשות כדי לקבל מבטים כאילו אנחנו לא החלפנו מילה אחת מאז שהגעתי לכאן.

״ דיי אני לא יכולה יותר״ אמרתי בתסכול לאלנה, היא הביטה בי בבקשת הסבר
״אני חייבת לקרוא ספר״ אלנה צחקה, שלחתי לה מבט מזהיר והיא פרצה בצחוק גדול יותר
גלגלתי עיניים ״טוב אז אם את לא תעזרי לי אני אמצא משהו שכן״ אני בטוחה שלאו או פנלופי ידעו איפה הסיפרייה.
חיפשתי אך לא מצאתי לא את פנלופי ולא את לאו אחרי משהו שדמה לחצי שעה התייאשתי
הלכתי לאורווה, ליטפתי את אלה של לילה ונשפתי בכעס
״אלכס איזו הפתעה לראות אותך פה ועוד מלטפת את לילה״ אמא כריסטופר בציניות לידי וגלגלתי עיניים
״מאד מצחיק״
״מה קרה״ שאל ונשען על הדלת
״אני ממש בבעיה״ אמרתי בקול עצוב
״מה קרה״ כריסטופר שאל פעם נוספת עם דאגה בקולו
״לא קראתי ספר כבר חמישה ימים״ אמרתי בייאוש וכריסטופר פרץ בצחוק מתגלגל
״מה אתה צוחק״ שאלתי בכעס
״חשבתי שזה יהיה משהו רציני״ אמר מנסה להשתלת על צחוקו
״זה כן רציני אני משתגעת ואני לא מוצאת כת הסיפרייה הדפוקה במקום הזה״ העפתי את ידי ביאוש
״אני יכל להראות לך״ אמר בקלילות והתחיל ללכת עמוק יותר באורווה לכיוון דלת שכנראה מובילה לטירה
מעבר לדלת היה מסדרון כמו כל המסדרונות
כריסטופר הלך בביטחון ממש כאילו הוא בביתו הפרטי, זה היה קצת מוזר.
״אך אתה יודע איפה הסיפרייה״ שאלתי
״אני מתגורר פה כבר שנים״ אמר שלח לי מבט חשוד וגיחך
״ממתי אתה גר כאן״ שאלתי
״כמה שאלות, ממש חוקרת מה קרה״ ניסה להתחמק בבדיחה
״נו כריסטופר תענה״
״אני פה מגיל שש״
״מה ילד בן שש עושה מתגורר בארמון״ שאלתי בפליאה
״ההורים שלי עובדים פה ובשביל זה הם היו צריכים לעבור לכאן אז הצתרפתי אליהם, התחברתי עם כמה אנשים ועכשיו אני בעצמי עובד באורווה״ אמר ולא הסתקל עלי
״בגלל זה אתה שם 24/7״ אמרתי בהבנה
״מה לעשות אני מאוהב בריח״ פרצנו בצחוק שהדהד ברחבי המסדרונות, רק קמרון היה מצליח לגרום לי לצחוק כך, אני שמחה שיש מישהו שיכל למלא את התפקיד הזה.
״הגענו״ כריסטופר פתח את דלתות הסיפרייה ולא האמנתי למראה עיני.
הסיפרייה היתה עצומה, בחלומות שלי לא הייתי מסוגלת לדמיין כמות כזאת של ספרים (התמונה למעלה).
״וואו״ זה כל מה שיכולתי להגיד, כריסטופר הסתקל עלי במבט שלא הצלחתי לפאנח.
נכנסתי לאט לסיפרייה.
״אני לא מאמינה״ מלמלתי
״אהבת״ שאל כריסטופר כאילו לו קשר לקיום המקום והוא רוצה את אישורי, הנהנתי בהתלהבות והוא חייך.
במשך שנתיים התרוצצתי בין המדפים בודקת אלו ספרים כבר קראתי, אילו לא ואילו עלי לקרוא מייד וכל הזמן הזה כריסטופר הסתקל עלי וחייך.
״תודה, תודה, תודה אני חייבת לך את חיי״ אמרתי וחיבקתי אמו ביד אחת כאשר בידי השנייה ספר שהחלטתי שעלי לקרוא אותו ראשון
״אני אזכור לך את זה״ אמר צוחק
״טוב אני הולכת לקרוא בייי״ אמרתי מחייכת, ממהרת ליציאה
״ביי״ שמעתי אותו צועק אחרי.

ישבתי לי בנחת על ענף חזק של עץ שמצאתי בחלק הפחות פופולרי בגינה כך שלא אפריע לאף אחד.
נשענתי את גבי על גזע העץ בזמן שרגלי מונחית על המשך העץ והתחלתי לקרוא.
הייתי כל כך שקוע בספר שלא שמתי לב שמישהו קורא בשמי, הרמתי את מבטי מהספר וכמעט נפלתי כשראיתי את הנסיך ניקולס מסתקל עלי במבט זועם.
מייד סגרתי את הספר וקפצתי מהענף וקדתי קידה קצת מגושמת.
״סליחה לא שמעתי אותך הוד מעלתך הייתי שקוע בספר״ אמרתי במבוכה, לא האמנתי שהתעלמתי מיורש הכתר, אוי אמי היתה שוחטת אותי.
״מה את חושבת שאת עושה״ צעק עלי ואני מרוב ההלם לקחתי צעד לאחור, לא הבנתי למה הוא צועק.
״קוראת ספר״ אמרתי בבדיחות מנסה לרכך את המבט הזועם שעל פניו אבל ללא הצלחה, ניקולס התעלם מדברי.
״את מגיע לכאן ומתנהגת כאילו את כבר בעלת הכס ומתחילה להסתובב ולהתחבר עם אנשים שאין לך זכות אפילו להתקרב אליהם כמו אחותי אחי בחיי אפילו אמי אני מבין למה המשפחה שלך הייתה כל כל שמחה לשלוח אותך לכאן כי את פשוט פרינססה קטנה אגואיסטית מפונקת שחושבת את עמה גדולה שלא יודעת כלום מהחיים שלה אני יודע בדיוק למה את כאן ואני לא מוכן לקבל את זה״ צעק והתנשם בכבדות.
לא האמנתי למשמע אוזני אף פעם החיים אפילו לא אמי דיברו או צעקו בצורה כזאת, לא ידעתי אך להגיב.
ידי רעדו ופשוט רצתי, ברחתי ממנו, לא עצרתי לשום דבר אפילו רצתי על פני המלכה לא מעיפה עליה מבט, הרגשתי את גרוני מתכווץ ועיני צורבות, נכנסתי לחדרי ולשמחתי אלנה לא היתה נוכחת.
בפעם הראשונה מאז שנים פרצתי בבכי.