At risk students

פרק 3

לורן

״היי!״ אוסנת אמרה כשהיא ראתה אותי בשער של הבית, ״היי״ אמרתי וחייכתי, ״כיף שהגעת, בידיוק בזמן שהם בזמן חברתי, בואי כנסי כולם בסלון״ היא אמרה והנהנתי נכנסת לבית, מלא רעש של ילדים מילא את הבית, התקדמתי לסלון שם היו כל הילדים של שגרים פה, מהכי קטן להכי גדול, בפינה ישב ילד שככל הנראה בן 18 לפחות, עליו ישב ילד קטן והם שיחקו יחד במכוניות, ״הו! היי לורן!״ אמילי אמרה וחיבקה אותי מפנה את כל התשומת לב אליי, ״היי״ מילמלתי וחיבקתי אותה חזרה.

מתן

״מי זאת? ילדה חדשה?״ שאלתי את אליה, ״נראה לך? היא נראית לך כמו ילדה שעוברת בין מסגרות? איזה אחת שבאה להתנדב, חושבת אנחנו צריכים מתנדבים״ היא מילמלה, ״ממתי היא פה?״ שאלתי, ״באה אתמול, כשלא היית בארוחת צהריים, איפה היית באמת?״ היא שאלה, ״קראו לי לצבא״ אמרתי, ״מחר אתה חוזר לבסיס נכון?״ היא שאלה והנהנתי, ״אוף״ היא מילמלה, ״חיים שלי את יודעת כמה בא לי להישאר איתך, תזכרי שאני שומר עלייך אחות קטנה״ אמרתי וחיבקתי אותה, ״אני שונאת שאתה נוסע״ היא אמרה ועיניה התחילו להתמלא בדמעות, ״היי, לא לבכות״.

לורן

״הם ביחד?״ שאלתי מסתכלת על אליה והילד ההוא, ״לא נראה לך! הם אחים״ היא אמרה, ״אבל איך? אליה בת 17 אז בן כמה הוא?״ שאלתי, ״הוא בן 20, הוא נשאר פה בגלל אליה, עד שהיא תהיה בת 18 היא יכולה לבחור אם לעזוב או לא, אוסנת לא לוחצת על אף אחד לעזוב, בתכלס גם אף אחד לא רוצה לעזוב, זה הבית הכי טוב שיש, הם נתנו לי כאן כל מה שהייתי צריכה״ היא אמרה, ״אוסנת מדהימה״ אמרתי, ״כן היא באמת מדהימה״ היא חיזקה את דבריי, ״אז הוא בצבא?״ שאלתי, ״מה נתפסת על מתן?״ היא שאלה וצחקה, ״סתם שואלת״ מילמלתי, ״כן הוא בצבא, מחר הוא נוסע״ היא אמרה, ״אה הוא לא פה כל יום״ אמרתי, ״כן, באסה לך לא?״ היא שאלה והתחילה לצחוק, ״אויש סתמי כבר!״ אמרתי בכעס מזויף, ״תודי שהוא חתיך״ היא אמרה, ״הוא חתיך, לא אמרתי שלא״ אמרתי, ״מתן!״ היא צעקה אליו והוא הסתכל עלייה מחכה שתדבר, ״אמילי שתקי״ אמרתי לפני שהיא תגיד משהו לא נכון, ״כלום״ היא אמרה, ״אמילי! בואי תשחקי איתי״ ילד קטן צעק לאמילי, ״אני ולורן כבר באות יריני״ היא אמרה והוא הנהן, כל הילדים פה כלכך מושלמים שאני לא מבינה איך ההורים שלהם ויתרו עליהם, כלומר לא כל ההורים ויתרו יש כאלה שהיו במצב כלכלי לא טוב או כאלה שנפטרו, אבל תמיד יש את ההורים החסרי אחריות שנופל להם האסימון שהם לא בנויים לזה רק אחרי שהילד כבר נולד.

״יאלה אני הולכת, ביי ירינוש״ אמרתי וחיבקתי אותו, ״לא! תישארי עוד קצת״ הוא אמר, ״אני לא יכולה חיים שלי, מחכים לי בחוץ״ אמרתי, ״את באה מחר?״ הוא שאל, ״בטח״ אמרתי, ״ביי אמילי, ביי כולם״ אמרתי לפני שיצאתי.

אני: חזרתי עכשיו לבית.
דין: יופי.
אני: מה יש לך?
דין: אנחנו מדברים פה כבר חודש, ואת לא נותנת לי את המספר שלך, לא ראיתי תמונה שלך אני אפילו לא יודע איך קוראים לך פאק!
אני: אני יודעת איך קוראים לך? ראית תמונה שלך? מה הבעיה שנדבר כאן בנתיים? אתה יודע שקשה להיפתח לאנשים, אני סיפרתי לך גם למה.
דין: אני יודע בייב, אני יודע שקשה לך, אבל אני מתחרפן, מת להתאים פרצוף למחשבות שלי.
אני: מה? אתה חושב עליי?
דין: כל רגע.
אני: מה אתה עושה עכשיו?
דין: מתארגן למחר.
אני: מה יש מחר?
דין: אני נוסע.
אני: לאן?
דין: אם אני אגיד לך אני אצטרך להרוג אותך.
אני: חחחח נו!
דין: לצבא.
אני: בהצלחה, נראה לי שאני אלך לישון.
דין: לילה טוב קטנטונת.