הסיפור שלי הוא לא סתם עוד סיפור, הוא לא עוד סיפור מלכים ומלכות, לא סתם עוד סיפור של זוג אוהבים. הסיפור שלי הוא סיפור ילדות שאני סוחב כבר מגיל קטן מאוד.
אני זוכר, עוד מגיל קטן הוריי דיברו איתי על הרגע המיוחל, הרגע בו אתחתן. על הרגע שאעמוד שם על הבמה, מסביבי כל נתניי ואהוביי, מסיביבי אבירים, אצילים ופשוטי עם מכל מקום, כמה מרגש זה יהיה, על כמה מיוחד זה יהיה, איך שהלב שלי לא יוכל לעמוד בזה ויתפוצץ מרוב התרגשות, שאסתכל עליה ואדע שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי. לעמוד שם לבוש בבגד המלכותי, זה שעובר במשפחה מדור לדור, זה שאבי, סבי ותשע דורות לפניי לבשו יחד עם הכתר המלכותי ומאוחר יותר, כמה מרגש יהיה הטקס שבו יחליפו את הכתרים שלי, מכתר של נסיך לכתר של מלך, כתר של שליט עם עוצמה. טקס כאות לכך שיבוא יום ואני אשלוט בממלכה שלנו לצד אישתי "האהובה".
בתור ילד קטן זה ריגש אותי, לחכות ולצפות עד שאהיה גדול מספיק בשביל שאהובתי סוף סוף תגיע, שהיא סוף סוף תופיע ותהיה כל כך יפה ומיוחדת, כל כך חכמה ושנונה, כל כך מצחיקה ונדיבה, בדיוק כמו כל נסיכה מהאגדות. רק, מה שלא צפיתי זה שהם גם ידעו עם מי אני אתחתן מגיל קטן, החיפוש שלי מעולם לא היה מיועד להתגשם. אני הייתי מיועד מאז ומתמיד להתחתן עם אנסטסיה...
***
"אנסטסיה את הנסיכה שלי" אמרתי באמצע המשחק המותח שלנו ודילגתי בין המדרגות בשמחה לעברה.
"אלכסנדר אתה הלוחם שלי" היא לחשה כשהגעתי ונשאתי אותה על ידי כל הדרך למטה. בתור ילדים בני ארבע, היינו כל כך מאושרים ביחד וכל כך אוהבים. היינו מעבירים את כל הילדות שלנו בציפייה ליום שבו היא תהיה נסיכה ואני אהיה אביר.
ככל שהתבגרנו הבנתי יותר ויותר שאנחנו רק חברים טובים ולא יותר מזה. הבנתי שאנה היא לא האחת, שאני לעולם לא אזכה להיות האביר ההוא שהיא כל כך כמהה אליו, אני סתם אלכס ואני רוצה להישאר סתם אלכס. עם השנים הבנתי יותר ויותר כמה אני רואה אותה כמו אחותי ולא כמו האישה שלי, אני נבוך רק מהמחשבה שאני צריך לשכב איתה או לנשק אותה (למרות שזה קרה פעמיים או שלוש במהלך הילדות שלנו), אני נבוך לעמוד עירום מולה ולחשוף 100% ממני ומהגוף שלי. אני לא מרגיש בנוח עם זה שאנחנו צריכים להתחתן ואבי לוחץ עליי בכל שנה יותר ויותר. הוא ציפה שכשאגיע לגיל שמונה עשרה אני אציע לה נישואין ונתחתן כראוי לבן אצולה מן המשפחה שלנו. אני קיוויתי שאנה חושבת שלהתחתן איתי זה לא רעיון טוב ואני לא יודע אם זה בגלל אמא שלי, אמא שלה או כל מי שלוחץ מסביב, אבל היא כן מחכה לרגע שבו נתחתן.
גאד, איזו טעות עשיתי!
***
"אני אפתח בסיפור על היונים. היונים תמיד יחזרו לבן או בת זוגם..." הכומר התחיל לדבר אך אזניי נאטמו.
"בואו נדבר על מה זאת אהבה. אהבה היא רגש שאתה או את חווים כלפיי מישהי או משהו אחר שאתם אוהבים ואתם פשוט לא יכולים להישאר אדיש לגביו..." הוא המשיך את נאומו והמשפט האחרון רק עזר לי יותר להבין את מה שאני מתכוון לעשות הערב. אני מצטער אבל אני פשוט לא מסוגל.
"האם את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה, נסיכת ממלכת ביסט תקחי את אלכסנדר כריסטופר ג'ורג' המליך השלישי נסיך בלינגטון להיות לך לבעל ולמלך ולהתחייב לדאוג לו בטוב וברע, באושר וברגעים קשים, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד בניכם?"
"אני מסכימה"
"והאם אתה, הנסיך אלכסנדר כריסטופר אדוארד המליך השלישי נסיך בלינגטון תיקח את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה נסיכת ביסט להיות לך לאישה, מלכה ולהתחייב לדאוג לה בטוב וברע, באושר וברגעים קשים, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד בניכם?"
הגיע תורי לענות.
כן? לא? כן? מה עונים? אני כל כך מבולבל. הסתכלתי בעינייה של אימי ולחשתי לה 'סליחה'. זה הזמן שלי עכשיו.
אם לא עכשיו אז לעולם לא!
YOU ARE READING
Happier
Romanceאנסטסיה את הנסיכה שלי" אמרתי באמצע המשחק המותח שלנו ודילגתי בין המדרגות בשמחה לעברה. "אלכסנדר אתה הלוחם שלי" היא לחשה כשהגעתי ונשאתי אותה על ידי כל הדרך למטה *** "האם את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה, נסיכת ממלכת ביסט תקחי את אלכסנדר כריסטופר...
