"מה?" שאלתי מבולבל בשקט וליטפתי ברכות את גבה של אייברי שהקיאה. "זוז!" היא ביקשה והלכתי אחורה. "הכל בסדר?" שאלתי את אייברי והיא ניגבה דמעות שזלגו מעינייה. היא הורידה את המים באסלה והתיישבה על הרצפה כשגבה מופנה אל הקיר. "מה קרה לך פתאום?" שאלתי והתקרבתי אליה. "אני לא מסוגלת" היא אמרה ושוב רפלקס הקאה תקף אותה אך ללא קיא הפעם. "לא מסוגלת למה?" שאלתי מבולבל. "להריח את הריח הנורא הזה" היא אמרה. "על מה את מדברת?" שאלתי לא מבין. "על הריח המזעזע של הקפה שלך" היא אמרה. "הקפה? ממתי יש לך בעיה עם ריח של קפה?" שאלתי אותה. "אני לא יודעת, זה פתאום תקף אותי" היא אמרה והתחילה לבכות. "למה את בוכה?" שאלתי מבולבל עוד יותר. "כי משהו עובר על הגוף שלי" היא אמרה. אולי סתם עובר עליה מחזור או משהו כזה. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. "הכל בסדר" אמרתי וניגבתי את דמעותיה. "אני מפחדת שאפסיק לאהוב קפה" היא אמרה וגם אני פחדתי מזה שהיא לא מרגישה טוב. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה והיא עצמה את עינייה. "יש לי בחילה וצרבת" היא אמרה. "אני אקרא לרופא" אמרתי וקמתי מרצפת השירותים. "לא עכשיו" אייברי עצרה אותי. "אמה זקוקה לנו יותר ממה שאני זקוקה לרופא כרגע" היא אמרה ושטפה את פניה במים קרים. "שתיכן חשובות לי" אמרתי והבטתי עליה דרך המראה. "הכל בסדר תיאו, אני מרגישה טוב יותר" היא אמרה וחייכה. יצאנו מהשירותים וראינו שהשוטרים כבר כאן. הם התחילו בחקירה עם אמה ואותנו הוציאו מהחדר. שמעתי את אמה בוכה מבפנים ורציתי להיכנס, הרי הבטחתי לה שלא אעזוב אותה לרגע והשוטר ששמר על הדלת רק דחף אותי אחורה. חיכינו שם, מחוץ לדלת. דקות ארוכות עברו והשוטרת שחוקרת את אמה בפנים לא יוצאת. דאגתי לה באמת.
אמה יצאה מבועתת מהחדר וחיפשה אותנו עם עינייה. "אמה" קראתי כשראיתי אותה והיא באה אלינו. "סיימתי פה" היא אמרה בקול שקט שלא אופייני לה. "בסדר, אם כך, בואי נלך הביתה" אמרתי והשענתי את ראשה עליי. התקדמנו אל עבר היציאה וראיתי שהשוטרת עדיין פה בדלפק האחיות. "אמה?" הסבתי את תשומת ליבה. "מממ?" היא מלמלה והסתכלה עליי. "סעי עם אייברי באוטו ואני אחריכן באופנוע" אמרתי ואמה הנהנה. אייברי לקחה ממני את התיק שלה שהיה בידי ומשם נפרדנו והיא הובילה את אמה לאוטו ואני נשארתי לדבר עם השוטרים ולברר על המצב של אמה קצת. "סליחה" ניגשתי לשוטרת שדיברה עם אמה עכשיו. "כן?" היא שאלה. "אפשר לדבר איתך?" ביקשתי והיא זזה איתי הצידה. ניסיתי שלא להראות עד כמה אני בלחץ אבל אני חושב שדיי נכשלתי. "כן?" היא שאלה שוב. "א..אנ...אני..." התחלתי להגיד ונתקעתי. "אני ממש דואג לאמה" אמרתי ונאנחתי. "אתם תמצאו את האנסים האלה, נכון?" שאלתי והרכנתי את ראשי. "אתה החבר של אמה, נכון?" היא שאלה. "אני הידיד של אמה" תיקנתי אותה. "שאגב, מאוד מאוד דואג לה" הוספתי. "הבנתי" היא אמרה. "זו הולכת להיות תקופה לא פשוטה עבורה ועבור הסובבים אותה" השוטרת אמרה ולא חידשה לי משהו שלא ידעתי כבר קודם. "פאק" נאנחתי ותפסתי בראשי. "אני מצטער" אמרתי. "זה פשוט שמעולם לא ראיתי אותה במצב כזה" אמרתי והשוטרת הביטה בי במבט מצטער. אחזתי בידה של השוטרת והבטתי בעינייה. "בבקשה תמצאו אותם ותדאגי שהם יענשו" ביקשתי והיא טפחה על גבי. "אני אמצא אותם, אל תדאג בן. כל מי שצריך להעינש, יענש" היא אמרה וחייכתי אליה. "תודה רבה" ביקשתי "אני רק עושה את העבודה שלי" היא אמרה וקיבלה שיחה בקשר שלה ונעלמה. יצאתי מבית החולים והשתוקקתי לעשן. נזכרתי שהשארתי את הסחגריות אצל אייברי כנראה אז פשוט נסעתי הביתה.
YOU ARE READING
Happier
Romansאנסטסיה את הנסיכה שלי" אמרתי באמצע המשחק המותח שלנו ודילגתי בין המדרגות בשמחה לעברה. "אלכסנדר אתה הלוחם שלי" היא לחשה כשהגעתי ונשאתי אותה על ידי כל הדרך למטה *** "האם את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה, נסיכת ממלכת ביסט תקחי את אלכסנדר כריסטופר...
