Happier

פרק 26

פתחתי את הדלת בלחץ. ארבעה שומרי ראש הופיעו וזיהיתי את המדים שלהם כשומרי הארמון המלכותי. הם הזיזו אותי הצידה. וסיירו מסביב לבית. "הכל נקי פה" אחד מהם אמר ובמלוא הדרה נכנסה אמא שלי ראשונה. היא הביטה מסביב ופשטה את המעיל שלה. אחד שומרי הראש לקח ממנה את המעיל ואחריה נכנסו גם אבא שלי שבא במכנס של חליפה מחוייטת וחולצה מכופתרת ושרלוט שלבשה מכנסי טרנינג וחולצה רגילה. "שלום לכם" אמרתי וקדתי בפניהם. "חכו בחוץ" אבא שלי ביקש מהשומרים שמלאו את פקודתו ויצאו החוצה. "יכולתי לדאוג שיעצרו אותך היום" אבא אמר והשפלתי את מבטי לרצפה. "אני מצטער" אמרתי. "ואני מתבייש" הוא אמר ודמעות שניסיתי להדחיק מכל היום הזה עמדו בעיניי. אבא התקדם והתיישב על הכורסא שלצד הספה. "בואו שבו" אמרתי והזמנתי את כולם לשבת בסלון. אמא שלי הביטה מסביב והתמקמה לה על הספה. "מאוד נינוח פה" היא אמרה וליטפה את בד הספה שבאמת נעים ונינוח. "תודה" אמרתי בנימוס וניגשתי אל המטבח. כבר לא ידעתי איך להתנהג איתם יותר. "מה אתם רוצים לשתות?" שאלתי מהמטבח. "זו שעת תה" אמא שלי אמרה כשהביטה בשעון שלה והכנתי קנקן של חליטת תה טרייה שקניתי מקודם. "כמה זמן אתה כבר פה?" אבא שלי שאל. "מהרגע שעזבתי את בלינגטון" אמרתי בצער והגשתי לשולחן את קנקן התה, הכוסות וקוביות הסוכר. חזרתי למטבח והבאתי גם עוגה ומאפים שקניתי והתיישבתי גם אני על כיסא שהבאתי מפינת האוכל. מזגתי את התה לכוסות ושמתי קוביות סוכר לפי מה שאמא אמרה לי. "למה לא אמרת שאתה צריך הפסקה?" אבא שאל. "אני בעצמי לא ידעתי שאני צריך הפסקה" אמרתי ברצינות. "מה קרה להופעה שלך? אתה נראה כל כך מרושל" אמא שאלה אותי. "פשוט התבגרתי" אמרתי. "אולי תוציא את זה?" היא ביקשה והצביעה על הנזם. "אני דווקא אוהב אותו" אמרתי והוצאתי את החישוק הכסוף הקטן מהחור בחוסר נימוס. "סליחה" אמרתי כשראיתי שזה הגעיל אותם. "אתה גר פה לבד?' אמא שלי שאלה. "לא" עניתי "אם כך, עם מי אתה גר פה?" אבא שלי שאל והרים תמונה אחת שלי עם אמה ובריידן מבין התמונות שנחו להן על השידה לצד הספה. "עם הארוסה שלי" אמרתי והתפללתי שאייברי תיכנס ולא תבייש אותי מולם בקטע הזה ותבטל את האירוסים.

"אתה מאורס?" אמא שלי שאלה אותי ונחנקה משלוק התה שלקחה ולחשתי 'תודה' לשרלוט כשהבנתי שהיא לא סיפרה להם כלום. "אני מאורס" אמרתי. אבא שלי שלח לי מבט כועס. "היא בחורה ממש טובה, קוראים לה אייברי ואנחנו ביחד כבר שנה. היא קטנה ממני בשנה והיא במקור מעיירה פה מחוץ לסידני" אמרתי והזכרתי לעצמי מה עברתי בשנה הזאת. "ומה איתך?" אמא שאלה. "איתי?" שאלתי בחזרה לא מבין את השאלה שלה. "הרי אלכס אתה לא" היא אמרה והבנתי את כוונתה. "אני תיאו גריי, אני בן 23 וסיימתי גם ללמוד בחמשת השנים הללו" אמרתי ואבא שלי הביט בי במבט מאוכזב. "תיאו?" הוא שאל וכמעט בכה. "ככה מחקת את עצמך ברגע?" הוא שאל והרגשתי חרא עם עצמי יותר משהרגשתי קודם. "אני מצטער" אמרתי והשפלתי את מבטי. "איפה הארוסה שלך עכשיו?" אמא שלי שאלה. "היא תאחר משום שהיא בבדיקה בבית החולים" אמרתי את האמת. "היא תבוא יחד עם אמא שלה או לבד?" אבא שלי שאל. "לבד" עניתי בחדות והתחלתי להזיע מלחץ. "השתנית" אבא שלי אמר לי וחייכתי. "אני כבר לא אוכל כל כך הרבה כמו פעם ואני מתאמן הרבה" אמרתי בחצי חיוך וראיתי שלאבא שלי מאוד קשה. "אני מצטער שגרמתי לכם לבושה ואני יודע שזה לא מגיע לי אבל בכל זאת, אני ממש מצטער על כל הצרות שגרמתי לכם ומקווה שתמצאו מקום בשביל לסלוח לי" אמרתי וכרעתי ברך לקידה מלאה. "קום מהרצפה" אבא ביקש ונעמדתי. "העיקר שתחזרו הביתה" הוא אמר והעביר את ידו בשיערי שהיה מסורק ומסודר. "כן.. אני לא יודע לגבי זה" אמרתי והוא הביט בי. "מה זאת אומרת?" הוא שאל "אם כך, מתי תחזרו הביתה?" הוא הוסיף ואני לא ידעתי איך לענות לו ומה להגיד. "אני לא יודע" אמרתי. "נצטרך לשאול את אייברי לגבי זה" הוספתי. "את החתונה לפחות תערוך בבית, נכון? שלא יהיו אילו אי הבנות" אמא שאלה לגבי החתונה. "אני מאמין שכן, כלומר עדיין לא יצא לנו לדבר על החתונה כל כך עדיין" אמרתי. המשכנו לדבר וניסיתי להשלים איתם פערים לגבי החיים שלי. עניתי להם על כל שאלה גם אם לא רציתי כל כך לענות עליה ובעיקר פחדתי לספר להם על התינוק. ידעתי שהם לא יקבלו את זה יפה ובכל זאת ידעתי שאני חייב לעשות את זה.