Happier

פרק 2

התעוררתי בבוקר אחרי חופשת חג המולד שהייתה ארוכה. מאז ומתמיד שנאתי חגים אבל מאז שיצאתי מהארמון אני שונא אותם עוד יותר אבל מסיבה שונה, הפעם זה בגלל שתמיד אני היחידי שאין לו משפחה לבלות איתה בחגים והיחידי שנשאר בדירה ולא נוסע לשום מקום. יצאתי מהחדר שלי שמח שסוף סוף נגמר החג וכולם שוב בבית. הגעתי לסלון מוכן ומאורגן לעוד יום בלימודים ואחר כך יום עבודה שכבר הפכו לשגרה שלי. "בוקר טוב" צעק בשמחה בריידן והצצתי בשעון שהראה שאני על גבול האיחור. התיישבתי לאכול ארוחת בוקר זריזה עם אמה ובריידן והייתי עייף מתמיד. "איפה היית אתמול?" אמה חקרה אותי. "אתמול בלילה? הייתי במקום הרגיל שלי על הבר במועדון" אמרתי ונגסתי ביס גדול בטוסט שלי. "חזרתי לבית באחת וחצי ולא היית פה" היא אמרה "כי הייתי במועדון" עניתי שוב. "מי עובד בחג המולד?" היא שאלה בחוסר טאקט. "מי שאין לו משפחה לחגוג איתה בכלל" עניתי בשקט והם החלו להחליף בניהם חוויות מהחג עם המשפחות. "טוב אני יוצא" אמרתי כשאיבדתי עניין בשיחה כאן והרמתי את הצלחת שאכלתי בה לכיור. אספתי לתיק הגב שלי את כל הדברים האחרונים שהייתי זקוק להם במשך היום וחיפשתי אחר צרור המפתחות שלי. "מישהו ראה את המפתחות שלי?" שאלתי ועניתי לעצמי כשראיתי אותו מונח על השיש עוד מאתמול כשנכנסתי מהמועדון. "יום טוב" אמה קראה אחריי כשיצאתי מהבית ומיהרתי לעלות על האופנוע.

הגעתי ללימודים ותפסתי את המקום שלי בכיתה. אני שונא להקדים לבית הספר ולכן תמיד הגעתי על הדקה בדיוק. זרקתי את התיק שלי על השולחן וקברתי את ראשי בין שתי ידיי. "הי למה לא חיכית לי?" בריידן ניגש אליי ושאל אותי כשנכנס פנימה גם הוא. הרמתי את ראשי וביקרתי את הופעתו מכף רגל ועד ראש. "קראתי לך שתחכה ואתה המשכת לנסוע" הוא אמר. "לא שמעתי אותך" אמרתי את האמת. "למה לא חיכית לי שנצא יחד מההתחלה?" הוא שאל שוב. 'כי צורם לי לשמוע אותך מדבר על ערב החג הכיפי שהיה לך בבית בזמן שהייתי לבד בדירה' חשבתי לעצמי. אם אומר לו את זה אני אובך והוא יזכור לי את זה לכל החיים. במקום להגיד לו את האמת, משכתי בכתפיי. "לא יודע" עניתי תשובה מעצבנת. "היה נראה שהייתם שקועים בשיחה ולא רציתי להפריע" הרחבתי לאחר שראיתי את מבטו הלא מרוצה של בריידן. "מה גם שהייתי צריך לצאת מוקדם יותר בשביל לעצור ולקנות סיגריות" הוספתי ושיקרתי. בריידן הביט בעיניי ומבטי היה חד וישיר, אסור שידע למה באמת נעלמתי לו. בריידן הסתובב והתיישב במקומו. "טוב" הוא אמר לא מרוצה והמרצה כבר נכנס לכיתה.

היום עבר רגיל, למדתי עד השעה 17:00 כרגיל ויצאתי מהקמפוס לכיוון העבודה. "אתה יכול להחליף את בראד ולסגור היום?" שאלה אותי האח"משית ממש רגע לפני שהגעתי לאופנוע שלי. "כן" הגבתי ביובש וכיביתי את הטלפון לפני תחילת הנסיעה שלי. הדרך הייתה פקוקה ומלאה והגעתי למסעדה באיחור קל של חמש דקות. פחדתי שהמנהלת תחכה בכניסה ותפטר אותי. נכנסתי בשקט למסעדה. זרקתי את התיק שלי בתא שלי שנמצא במטבח ומיהרתי לצאת החוצה ולהחתים את הכרטיס שלי. "טוב שנזכרת לבוא באמת" אחת המלצריות שעובדת עכשיו נגשה אליי ואמרה. "מה את רוצה?" עניתי לה ביובש ורצתי לקחת מגש הגשה ולקשור את הסינר סביב המותניים שלי. ניגשתי אל האח"משית שעמדה בכניסה למסעדה מסודרת ומגונדרת. "תיאו!" היא קראה בהתרגשות כשראתה אותי. "איפה את צריכה אותי?" שאלתי אותה. היא העבירה מבט על ההופעה שלי מכף רגל ועד ראש. "חכה רגע" היא ביקשה ושלחה את ידה לשיערי. היא העבירה את אצבעותיה בין השיערות וחייכה. "מושלם!" היא קראה וסידרה את כפתורי החולצה המכופתרת שלי. "מה קרה?" שאלתי. מעולם היא לא העבירה ביקורת על המראה שלי. "הנסיכה שרלוט תתארח כאן היום" היא אמרה. "מה?" ביקשתי ממנה לחזור על דבריה. "שרלוט הנסיכה וכמה חברים מכובדים יתארחו כאן" היא חזרה על דבריה ואני חשבתי שאני עומד להתעלף.