"זה הרגע שלך" אייברי לחשה לי ונשקה לשפתיי לפני שפתחתי את דלת החדר של שרלוט ונכנסתי פנימה. כלום כמעט לא השתנה בחדר הזה. הסתובבתי קצת בחדר ומסביבי שמתי לב בעיקר לתמונות שהתווספו על קיר התמונות שלה, שמתי לב כמה שרלוט גדלה ועברו רק חמש שנים שפתאום מרגישים לי כמו יותר מדיי זמן בלעדי המשפחה שלי. אחרי כמה דקות התפקסתי בחזרה במשימה שלי וחיפשתי מקום שבו אוכל להניח את המכתב שלי ואדע שהוא אכן יקרא ולא יזרק או ישכח. לבסוף החלטתי להניח את המכתב שלי על הכריות של שרלוט כך שהיא לא תוכל לפספס אותו. סידרתי קצת את החדר שלה ובעיקר את המיטה שלה. לקחתי עט שמצאתי בחדר וכתבתי על המעטפה את השם של שרלוט ואת החתימה הישנה שלי יחד עם מספר הטלפון שלי עכשיו למרות שהוא כתוב גם בתוך המכתב, רק למקרה שהיא לא תרצה לפתוח. 'זהו' חשבתי לעצמי וממש כשהתכוונתי לצאת מהחדר לכדה את מבטי תמונה אחת של שרלוט ושלי. את התמונה הזאת צילמה בת הדודה שלנו דיאנה בסלון בבית הנופש שלנו. נזכרתי ביום הזה וחיוך עלה על פניי, ברגע הזה קיבלתי את הסימן שהייתי זקוק לו בשביל לדעת שעשיתי את הדבר הנכון כשבאתי לבית, גם אם זה רק לביקור קצר וגם אם אני כבר אצטרך לחזור בסוף השבוע. "נו כבר סיימת?" אייברי לחשה מבעד לדלת ולמרות שלא רציתי לצאת מפה ידעתי שאנחנו צריכים לצאת לפני שיתפסו אותנו פה ואז כל התכנית שלי יכולה להיזרק לפח. "אוקי סיימתי" הגבתי ויצאתי החוצה אל אייברי בשקט. חיבקתי אותה וחייכתי, "כל מה שנותר עכשיו זה רק לחכות לשרלוט שתקרא את זה" אמרתי והרגשתי שקצת ירד לי הלחץ.
ירדנו בחזרה לקומה למטה וחיפשנו אחר הקבוצה של המבקרים שהיינו אמורים להיות איתם שקצת נעלמה לי והבנתי שהמסלול של הסיור השתנה. הלכנו בשקט יד ביד ואני רק התפללתי שאף אחד מעובדי משק הבית לא יעצור אותנו. "חכה רגע" אייברי אמרה ועצרתי במקומי. "הכל בסדר?" שאלתי אותה. אני מפחד ששוב יכאב לה. "כן אבל תגיד רגע" אייברי התחילה להגיד ונעצרה. "מה?" שאלתי בחוסר סבלנות. "אתה חושב שזה יהיה כל כך קריטי אם נבריז מהסיור עכשיו ופשוט נלך לעשות דברים אחרים?" אייברי שאלה אותי והתכופפתי כדי לשרוך את הנעליים שלה. "האמת שממש לא, אני דווקא אוהב לעשות 'דברים אחרים' איתך" השבתי לה והתרוממתי ונישקתי לה את הצוואר. "תירגע לא לזה התכוונתי" היא אמרה וצחקקה. "התכוונתי לקנות בגדים ואוכל ואולי גם קניות לתינוקי ולך וגם.." היא אמרה וקטעתי אותה. "בסדר בסדר הבנתי אותך את רוצה ללכת לגהץ את האשראי" אמרתי בביאוס מזויף וגרמתי לה לצחוק. "אני לא יכול איתך" אמרתי ותפסתי את הפרצוף החמוד שלה ומעכתי אותו. יצאנו החוצה לחצר לכיוון היציאה של המבקרים מהארמון. התחברנו בחזרה לקבוצה שהייתה בחצר ונעלמנו להם לכיוון היציאה מהארמון לפני שהם בכלל שמו לב שהיינו איתם. "בואי" אמרתי לאייברי והתחלנו ללכת לכיוון מקום שבו היא תוכל לשבת ולנוח לכמה דקות. "איך אתה מרגיש עכשיו?" אייברי שאלה תוך כדי ההליכה. "אני חושב שאני קצת יותר רגוע עכשיו" עניתי ושילבנו את אצבעות ידינו תוך כדי הליכה. "איך את מרגישה עכשיו?" שאלתי אותה אחרי שאתמול היא סבלה מכאבים. "עברו לי הכאבים, נראה לי שהוא נרגע קצת" היא אמרה והגענו לספסל אקראי אחד.
YOU ARE READING
Happier
Romansaאנסטסיה את הנסיכה שלי" אמרתי באמצע המשחק המותח שלנו ודילגתי בין המדרגות בשמחה לעברה. "אלכסנדר אתה הלוחם שלי" היא לחשה כשהגעתי ונשאתי אותה על ידי כל הדרך למטה *** "האם את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה, נסיכת ממלכת ביסט תקחי את אלכסנדר כריסטופר...
