Happier

פרק 13

קמתי בבוקר ואייברי לא שכבה לצידי. התיישבתי וחיפשתי בעיניי את הטלפון ואת נעלי הבית שלה. נעלי הבית שלה נחו מסודרות לצד המיטה והיא איננה. הבטתי בטלפון שלי וגם הודעה ממנה לא הייתה. החלטתי לנסות לחפש אותה בבית לפני שאשלח לה משהו וקמתי מהמיטה. הלכתי לצחצח שיניים ולבדוק אם היא בשירותים ולהתארגן והבנתי שאייברי לא בבית כשראיתי את מה שלבשה אתמול בסל הכביסה. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי הלכתי אל הסלון. בריידן ישב שם ושתה שייק חלבון אחרי האימון שלו עם החבר שלו. "היא יצאה" הוא אמר לי וצמא פתאומי תקף אותי. סקרתי את החבר שלו, מישהו אקראי מהלימודים שהם נהגו לרוץ ביחד. הלכתי למטבח ופתחתי את המקרר. הם הביטו בי והרגשתי שהוא מחכה לתגובה ממני. "באמת?" שאלתי לא ממש מופתע מהעניין. "כן היא זרקה משהו על דירה היום בחמש לפני שהיא הלכה" חבר שלו אמר וסגרתי את המקרר כשקנקן המים בידי. מזגתי לי לכוס מים וניסיתי לחשוב האם תיאמנו לראות דירה היום. "היא אמרה שתזכיר לך כי אתה בטח שכחת" בריידן אמר ונזכרתי שקבענו לראות היום דירות אחרי העבודה שלה. "תודה" אמרתי וחזרתי אל החדר. התארגנתי לעבודה במהירות ואייברי לא יצאה לי מהראש. אני לא אוהב את זה שהיא לא מדברת איתי ואני חושב שאולי פגעתי בה יותר מדיי, שוב. החלטתי פשוט לשלוח לה הודעה. התחלתי להקליד ומחקתי ושוב התחלתי ושוב מחקתי. "יום טוב" כתבתי לה והחלטתי שזה פשוט מה שאשלח וזהו. היא ראתה ולא הגיבה, אני מבין שהיא כועסת עליי ובצדק. "יצאתי" הכרזתי ואספתי את מפתחות האופנוע שלי. "מתי תביא כבר רכב?" בריידן שאל ומשכתי בכתפיים. "אני מקווה שבקרוב" אמרתי ויצאתי מהבית לעבודה.

הגעתי שוב למשרד. אני מקווה שאוכל בקרוב להתפטר לפחות מהמלצרות ולשחרר מעצמי קצת מתח כי אני מרגיש שאני על סף קריסה מרוב עבודה. "בוקר טוב" בירכתי את זה ששתה קפה ואני לא זוכר את שמו וניגשתי אל המחשב שלי. כל השולחן שלי היה מבולגן ומטונף והחלטתי לנקות אותו. "תיאו, תיכנס אליי" הבוס שלי ביקש ממני כשסיימתי לנקות והלכתי אחריו למשרד. הוא נתן לי רשימת מטלות לבצע ואמר שבקרוב אחד העובדים אצלנו עוזב ושאם אהיה מספיק יעיל, אוכל לנסות להתמודד על המשרה שלו בעוד חצי שנה. שמחתי שיש מי שמאמין בי ויצאתי לבצע את המשימות שהוטלו עליי. היום עבר ובלי לשים לב שקעתי לתוך המשימות שלי ולא ראיתי שהשעה חמש כבר עברה. הטלפון שלי צלצל ועניתי מבלי להסתכל אפילו על מספר הטלפון. "איפה אתה?" קולה של אייברי נשמע כועס מהצד השני. "במשרד" עניתי ולחצתי שמור על הדו"ח שעבדתי עליו בשעה האחרונה. "למה אתה עדיין שם?" היא שאלה והבטתי בטלפון. "אייברי מה איתך?" שאלתי. "עכשיו אתה נזכר לשאול?" היא שאלה כועסת "אני מצטער, לא שמתי לב והזמן עבר" אמרתי וסגרתי את המחשב, השעה הייתה כבר 18:00. "ואני מחכה לך כמו איזה מטומטמת" היא אמרה בקול מאוכזב. "לא לא" אמרתי. "אני יוצא עכשיו וחמש דקות אצלך" אמרתי וארזתי את הדברים שלי במהירות. "אל תטרח" היא אמרה. "אני כבר בבית" היא הוסיפה. "שיט" אמרתי בשקט. אני יודע שהיא בטוח רותחת מזעם עכשיו. "מה זה משנה כבר" היא אמרה מאוכזבת. "אני מתנצל" אמרתי. "את הדירה הזאת פספסנו" היא אמרה. "אני מצטער כל כך" אמרתי והרגשתי נבוך כל כך. איך אני יכול לפשל כל כך הרבה פעמים?! "טוב זה כבר לא משנה" אייברי אמרה. "ממש רצית לראות אותה, אני באמת מצטער ואני אנסה לקבוע מחדש" אמרתי. "אין צורך, אני כבר לא רוצה" היא אמרה. "לגור איתי או את הדירה" שאלתי. "לא משנה" היא אמרה. "נו" הפצרתי בה. "אני עדיין לא יודעת אם נגור ביחד" היא אמרה.