"מה קרה?" שרלוט שאלה אותי. "אני לא יודע, היא לא אמרה" אמרתי מבולבל והבטתי על השעה שעל מסך הטלפון שלי. "אני פשוט חייב להגיע למלון דחוף" הוספתי והסתכלתי על שרלוט. "אני מקווה שהיא לא יולדת או משהו" שרלוט אמרה ואני הייתי לחוץ מאוד. אנחנו קיווינו שהתינוק יוולד בזמן שלו ובבית ולא פה. "טוב תרגע, אני איתך" שרלוט אמרה. "אקח אתכם לאן שצריך" היא הוסיפה ואני הבטתי בה במבט מודאג. "הכל יהיה בסדר, אל תדאג" שרלוט אמרה בקול רגוע כשלא הגבתי לה והבטתי בה במבט מודאג. לא הגבתי גם על זה, הייתי שקוע בלחשוב על כמה מסכנה אייברי ועל כמה שאנחנו לא מוכנים כרגע לקטן שיגיע ושרלוט כרכה את ידייה סביב צווארי. "אני לא אעזוב אתכם עד שהכל יהיה בסדר" היא הוסיפה ושמחה מלאה את ליבי כשראיתי כמה שרלוט רוצה לעזור ופשוט מקבלת את כל המצב. אני באמת לא יודע איך הייתי מגיב במקומה. "תוכלי להסיע אותי למלון?" ביקשתי משרלוט. "בוודאי" שרלוט אמרה וחייכה. "יש לך מזל שבאתי עם האוטו לבדי היום" היא הוסיפה ואת היד שלה שילבה בשלי. היד שלה הייתה חמה כנגד שלי, שהייתה קפואה. התחלנו ללכת יד ביד אל האוטו וחזרנו בחזרה את כל הדרך דרך השוק עד לאוטו שלה. נכנסתי לאוטו והתיישבתי לצד שרלוט מקדימה. "אני צריכה רק שתגיד לי לאיזה מלון לנסוע" היא אמרה והתניעה את האוטו. "שניה" אמרתי וחיפשתי בגוגל את כתובת המלון שכבר הספקתי לשכוח איך להגיע אליו הבאתי לה את הכתובת של המלון והיא החלה בנסיעה. שרלוט נסעה במהירות ואני מריץ סרטים בראש שלי על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאייברי או במקרה הכי גרוע, לתינוק. שרלוט דיברה על משהו אבל אני אפילו לא שמעתי כלום. "אלכס!" שרלוט קראה בקול כשלא הגבתי לה כמה פעמים והתנערתי ממחשבותיי. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שסובבתי את הראש שלי כשקראו 'אלכס' מסביבי וזה הרגיש לי מוזר. "אני בטוחה שאתה דואג סתם" היא אמרה ואני שפשפתי את עיניי בעייפות. "את עדיין לא מכירה את אייברי, היא בחיים לא תגיד שמשהו רע קרה סתם" אמרתי. "אתה פשוט צריך להיות רגוע בשביל שלושתיכם" היא אמרה שוב שעליי להרגע אבל זה פשוט בלתי אפשרי בשבילי כרגע. "מישהו מכם חייב להיות המבוגר האחראי וכרגע זה רק אתה" שרלוט אמרה וצדקה, עם לחץ ודאגות אי אפשר לפעול נכון. לקחתי כמה נשימות וניסיתי להרגיע את עצמי לפני שנגיע למלון ותוך כמה דקות שרלוט הגיעה למלון ועצרה בחזית. יצאתי מהאוטו והיא לא באה איתי. "את לא באה?" שאלתי אותה כשראיתי שהיא לא מתכוונת להחנות ולצאת מהאוטו. "אתה רוצה שאבוא?" היא ענתה לי בשאלה. "פשוט בואי כבר" קבעתי. היא החנתה את האוטו בחניית המלון וחיכיתי לה ליד הכניסה. נכנסנו למלון וחלק מהעובדים זיהו את שרלוט אבל זה לא עניין אותנו כרגע. תפסתי בידה ונכנסנו למעלית. כל הנשימות והרגיעה שניסיתי לעשות נעלמו באותו הרגע שהמעלית נפתחה ואני, בלי לבזבז רגע הובלתי את שרלוט לחדר שלנו בציפייה.
פתחתי את הדלת במהירות וצפיתי לראות את אייברי כורעת ללידה אבל למרבה הפתעתי, אייברי פשוט ישבה על המיטה וארזה את שאריות המזוודה שלנו. החדר היה נקי ומסודר בדיוק כמו שקיבלנו אותו. "הי" אמרתי וניסיתי להסתיר את הלחץ שלי בקול. אייברי נמתחה למשמע קולי וקמה מהמיטה כאילו הפתעתי אותה שבאמת הגעתי. עינייה היו אדומות ונפוחות מבכי וידייה רעדו. "היי" קראתי שוב בקול מרחם והתקדמתי לכיוונה. "הכל בסדר?" שאלתי והיא לא הגיבה, רק הביטה בעיניי בעצב. "התינוק בסדר? את נפגעת?" שאלתי שוב והיא עצמה את עינייה והתחילה לבכות שוב. "לא אנחנו בסדר, לא קרה לנו כלום" היא אמרה והתבלבלתי לרגע. לפי הבכי שלה חשבתי שמשהו נורא קרה לה. "אז מה קרה?" שאלתי והיא ניגבה את הלחיים הרטובות שלה בטישו שהיה בידה. "זה טימי" היא אמרה "מה קרה לו?" שאלתי מבולבל עוד יותר. "הוא בבית חולים" היא אמרה בקול שבור. "מה? איך הוא הגיע לשם?" שאלתי מופתע. "הוא עבר תאונה, מיה והוא נפגעו והם תקועים שם לבד" אייברי אמרה והתיישבה שוב על המיטה כשראשה קבור בין שתי ידייה. "אנחנו חייבים לנסוע הביתה בחזרה" היא הוסיפה. "ברור" אמרתי וליטפתי את גבה של אייברי ברוך. "מה עוד מסרו מבית החולים?" שאלתי וניסיתי לדלות עוד פרטים. "לא הרבה, אסור להם לתת פרטים בטלפון" אייברי אמרה והמשיכה לארוז בלחץ. לא יכולתי להגיב מרוב ההלם שהכה אותי. "ולמה פנו אלייך ולא לאמא שלך?" שאלתי והיא נשברה שוב. "אתה מבין שלמרות שהתנהגתי אליו חרא הוא עדיין רשם אותי כאיש קשר לשעת חירום שלו?" אייברי יבבה בשקט. "אוף" היא נאנחה וניגבה את הדמעות שזלגו מעינייה שוב. "ואם זה לא מספיק גם זה, גם הרסתי לך את האיחוד עם אחותך" אייברי אמרה והביטה בי במבט מלא צער. "זה לא משנה עכשיו" אמרתי בקול חלש וקיוויתי ששרלוט לא תעלב ממני. "כן זה לא נורא" שרלוט אמרה ושילבה את ידה בידי. הסתכלתי על שרלוט ועל אייברי במשך שניות שהרגישו כמו נצח. אוי כמה שחיכיתי לרגע הזה שיגיע. פשוט הודתי על זה שאני מוקף באנשים שאני אוהב ושאני סוף סוף יכול להיות קצת יותר שלם עם עצמי. "יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לדבר" שרלוט הוסיפה וחיזקה את האחיזה של ידה בשלי. אייברי הביטה בה במבט מלא פליאה. "אוי אני ממש מצטערת לא שמתי לב שאת כאן בכלל" אייברי אמרה ונעמדה על רגלייה. "זה בסדר" שרלוט אמרה ברכות ואני בינתיים השתחררתי משרלוט והלכתי לנסות לקפל בגדים ולעזור לאייברי שהספיקה לסיים את רוב האריזות. אייברי קדה בפני שרלוט שהלכה לכיוונה ופשוט חיבקה אותה. "בבקשה אל תעשי את זה" שרלוט ביקשה בשקט לתוך החיבוק שלהן ואייברי הנהנה. "אני לא אוהבת שמשתחווים בפניי כאילו אני איזה בן אדם חשוב" היא הוסיפה והן התחבקו שוב. שמחתי לראות אותן מדברות, את שתי הנשים שאני אוהב יחד סוף סוף כמו משפחה אחת רגילה. "אייברי" קראתי לה והסבתי את תשומת ליבה. "מה" היא ענתה תוך כדי השיחה שלה עם שרלוט. "את בדקת אם יש לנו טיסה לסידני עכשיו בכלל?" שאלתי ועצרתי את האריזות לרגע. "אוי לא" אייברי נאנחה. "אני שכחתי מזה לגמרי" היא הוסיפה בקול מאוכזב. "טוב זה לא באמת נורא" אמרתי ובדקתי בגוגל האם יש לנו טיסה.
YOU ARE READING
Happier
Romansאנסטסיה את הנסיכה שלי" אמרתי באמצע המשחק המותח שלנו ודילגתי בין המדרגות בשמחה לעברה. "אלכסנדר אתה הלוחם שלי" היא לחשה כשהגעתי ונשאתי אותה על ידי כל הדרך למטה *** "האם את אנסטסיה פלנופה אליזבת' מורדון השניה, נסיכת ממלכת ביסט תקחי את אלכסנדר כריסטופר...
