נ.מ קלייד
אני פוקח את עיני באותו החור שמשום מה אני קורא לו בית, אני לובש מעלי את הבגדים הכי מכובדים שלי ואני יוצא לכיוון בית הספר.
אני מחבר את האוזניות לטלפון, מכניס אותם לאוזני, ובפעם הראשונה בחיי אני הולך עם ראש מורם.
אני הולך עם ראש מורם ומביט לאנשים בעיניים, כי היום זה היום שלי, זה היום שלי להתחיל מההתחלה, לשכוח את הכל ולהתחיל חיים חדשים, דרך חדשה, שמתחילה מכאן, שער בית הספר.
אני נעמד מול השער וצופה בנערים השבים והחולפים, אני נאנח ומתחיל את התפקיד שלי בהצגה שקוראים לה החיים שלי.
אני מלביש על עצמי את אותו החיוך המזויף, אני מסדר את הבגדים שלי ופוסע לכיוון השער,
אך בשניה שאני נכנס לשער הזכרונות תוקפים אותי ואני מתמוטט.
אני רואה את כל מה שניסיתי להסתיר, להחביא, לשרוף ולהדחיק מחוץ לטווח הזיכרון שלי.
אני רואה את אותם השדים שרודפים אותי בכל מקום והחשכה סוגרת עלי בפעם נוספת, אני סוגר את רוכסן הסוודר שלי ומסדר על ראשי את הכובע.
אני פוסע לעבר הכיתה בצעדים מהירים, אני מתיישב בשולחן האחרון ואני משחרר הדמעות שלי, עדיין לא התחיל היום הראשון ואני נשבר, אני בוכה, אני נכנע.
אני מנגב את הדמעות מפניי ומחזיר את אותו החיוך שהיה על פני קודם, הרי אף אחד לא רוצה לראות אותי בוכה, כולם רוצים לראו את אותו הפאקינג חיוך מזוין, אף אחד לא רואה שאני מחייך אבל אני בעצם שבור, מקולקל.
אני בוכה כל הזמן, אני מסתגר בחדרי שעות, ואני נשבר.
אף אחד אף פעם לא חשב שאני, הילד שמחייך וצוחק כל הזמן מרגיש, בוכה, כואב.
אף אחד לא יכל לתאר לעצמו שאני מזמן נשאבתי אל תוך החשיכה.
אף אחד לא יכל לתאר לעצמו שכל זה זה בעצם הצגה, הסחת דעת.
אני חוזר הביתה מעוד יום חסר משמעות, עוד יום שבו אני שקוף, אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא שומע אותי.
אני נכנס ובדיוק כמו אוויר, אף אחד לא טורח לשאול אותי איך עבר עלי היום, אף אחד לא שאל אותי אם אני בסדר, כי אף אחד לא רוצה לשמוע את האמת הכואבת.
אף אחד לא רוצה להתמודד איתי, אף אחד לא רוצה להתמודד עם הילד שבוכה כל הזמן, אף אחד לא רוצה להתמודד עם ילד שכבר שלוש שנים לא חייך חיוך אמיתי, לא מזויף, אמיתי, כזה שנובע מאושר פנימי, מתחושת סיפוק.
אז הנה, אני קלייד בראון, הילד שיושב לבד בסוף הכיתה, הילד שתמיד לובש ארוך, הילד שאף אחד לא מדבר איתו, הילד השקוף.
אבל היום ניתנה לי הזדמנות להתחיל מההתחלה, בית ספר חדש, סיפור חדש, מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי או שופט אותי, מקום שבו אני קובע מה יחשבו עלי, ויש לי רק הזדמנות אחת אז כדי לי מאד לא לפשל,
לא שוב.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
