הנסיעה לבית הספר עוברת בשקט, העיינים שלו על הכביש והעיינים שלי עליו.
"אני מצטער", הוא אומר ומבטו נעול על הכביש.
"זה בסדר", אמרתי משחק עם אצבעותיי.
"אני לא יודע למה אתה עושה את כל זה, או למה אכפת לך בכלל, אבל אני כן יודע שזה עניין של זמן עד שיימאס לך ואתה תעזוב, כמו כולם.
אני סתם נער מתוסבך, אתה לא רוצה אותי בחיים שלך", אמרתי נאנח ודמעה בוגדנית חמקה מעני וזלגה המורד לחיי.
הוא שתק, לא אמר דבר, מבטו נשאר אדיש.
הוא עצר עצירה פתאומית וסובב את גופו אלי.
"אני לא יודע עוד כמה פעמים אני אצטרך לומר לך, אבל אני פה עכשיו, ואני יהיה פה גם מחר, גם בעוד מחרתיים וגם בעוד שנה, כי אתה נכנסת לי ללב קלייד, וזה מקום שמאוד קשה לצאת ממנו" הוא אמר עוצם את עיניו לרגע, וממשיך בנסיעה.
------
הגעתי לכיתה בריצה, מאחר בכל זאת.
"אדון קלייד הצעיר, אתה יודע בכמה זמן אתה מאחר?", המורה שואלת אני משפיל את ראשי וכל שאר הכיתה מפנה את מבטיה אלי "חכה לי מחוץ לכיתה", היא אומרת ואני לא מהסס יוצא מן הכיתה בריצה.
אני נזכר במקום נידח בבית נספר שתום, תומאס הראה לי.
אני נשכב על הדשא הרטוב מביט בשמים הכחולים, תכלת, תכלת כמו העינים שלו.
אין עננים בשמים, שמים נקיים, טהורים.
אני שואף אוויר נקי לריאותי ואני מחייך, נזכר באותו נער שחור השיער.
דבריו עולים למוחי ואני מחייך, וכמה שניות לאחר מכן אני מוחק את החיוך ומשפיל את פני כי אני נזכר בדברים של אבי,
"אני הולך כי מצאתי מקום טוב יותר להיות בו, אני מצטער שאני משאיר אותך לבד, אבל הנה, השיעור הכי חשוב בחיים שלך, כולם עוזבים בסוף, השאלה האמיתית היא מתי".
הקרב בגופי מתגבר והצדדים מתחזקים.
האם להקשיב לליבי, ולפתח את חומתיי אל אותו הנער?
או להתקשיב למוח ולברוח, לברוח עכשיו.
לפני שיהיה מאוחר יותר.
האם להתנחם בידיו למרות שאני יודע שזה רק זמני?
או להשאר לבד?
ללכת אחרי הלב יהיה כמו לתת לעיוור להוביל אותך בדרך מלאה במכשולים.
אך ללכת אחרי המוח היא ללכת בדרך סלולה מראש, דרך שמגיעה לסופה במהירות.
אני שבור, מקולקל.
ואני יודע את זה.
כולם מנסים לתקן אותי, לעזור לי, אבל אף אחד לא באמת מבין שאי אפשר לתת תקווה, למישהוא שאיבד כל אמון ברגשות.
נער בן 8 שכל חייו מתפרקים, נהרסים.
הוא יושב בצד צופה בחומה שבנה מתפרקת לאט לאט, והכי גרוע הוא, שהוא יודע שאין לו מה לעשות עם זה.
כל האנשים שבנה את החומה בשבילם עזבו,
אז הוא התחיל לבנות את החומה מחדש, אבל הפעם לבד.
להכניס מישהוא לחומה שכל חיוו הוקשו לבניתה מאפר ואפר, תהיה סיכון להרוס את כל החומה ולהשבר שוב, לחזור לאותו המקום, רק שהפעם לא בטוח שתהיה דרך חזרה.
------
אטום בתוך הבועה שלי, המלחמה שלי, אני מאבד שליטה על הזמן ושעה חולפת אחרי שעה, האוזניות מחוברות לאוזני ואני שוכב, דומם- מביט בשמיים ועוצם את עיני תוהה
מה אם הדך היחידה לא להרגיש כאב, היא לא להרגיש בכלל?
מה אם בשביל להפתר מכל הכאב, הסבל שאני סוחב עם עצמי אני פשוט צריך לשחרר.
להשלים עם כך שזה היעוד שלי, ככה זה אמור להגמר.
אני נלחם בשדים שלי את אותה המלחמה המתמדת ואני מחליט,
אני מחליט שככה זה אמור להיות,
ככה זה אמור להסתים.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
